לגידול בהיקף הנדבקים בנגיף קורונה בריכוזים של חרדים יש סיבה, גורם ומניע שאינם מוזכרים ואינם נידונים בשיח הציבורי. לא רק היעדר סמארטפונים או התנזרות מרצון מצפייה בטלוויזיה גורמים לניתוק בין חלק מהנמנים עם המגזר החרדי לבין מקורות מידע ודיווחים על התפשטות המגיפה, וקוטעים אותם מהתעדכנות תקשורתית בהוראות ובהנחיות שמשרד הבריאות מפרסם במטרה לבלום את התפשטות הנגיף.

האדישות, ההתחמקות, האיחור באימוץ ההוראות וההנחיות המאפיינים את התנהלות הציבור החרדי הם תוצאה של סולם עדיפויות ובראשו המצוות, המנהגים והמסורות, שנוצר, נקבע והתפשט בציבור החרדי ובציוני־דתי. זהו סולם עדיפויות שגוי, טועה ומטעה. מדובר בקנה מידה שקאתהבע באופן שרירותי איזו מצווה, איזה מנהג, איזו מסורת עדיפים לקיים, לזכור ולטפח כסימן של נאמנות ליהדות והיות חרדי. ומה יותר חשוב מהציווי של “ונשמרתם מאוד לנפשותיכם”? הרי התורה יצאה מגדרה והדגישה “מאוד”.
אתה
התורה מצווה “וחי בהם” – המצוות ניתנו לחיזוק ולשיפור החיים, חיי היומיום. במיוחד מצוות התפילות. חכמי התלמוד התאמצו באופן מיוחד להדגיש את חשיבות התפילות, במניין, שלוש פעמים ביום. מתפלל קבוע שאינו מופיע יום אחד במניין, “הקדוש ברוך הוא משאיל בו”, הקב”ה מתעניין מה קרה לו. (בבלי, מסכת ברכות דף ו’). אבל אין מצווה להתפלל בהר הבית. תפילה בכוונה בבית כנסת במלבורן, או בלונדון או בשטיבל חסידי בברוקלין היא חשובה, רצויה ונענית.

אבל לפי סולם העדיפויות של מצוות ומנהגים שהתבצר בשנים האחרונות בציבור הדתי־ציוני, תפילה בהר הבית הפכה ליעד ראשון במעלה לקומץ מסוים ביהדות. מה פתאום? למה לא שמענו ולא ידענו על יתרון ועליונות של תפילה על הר הבית לפני עשר או 20 שנה, בעוד המקום הקדוש נמצא בריבונות של ישראל?

אפשר להזכיר דוגמאות נוספות לעיוות, לאופי השרירותי של סולם העדיפויות של מצוות, מנהגים ומסורות שרווח ונפוץ כל כך בקרב חרדים בישראל. מאבק נגד גיוס בחורי ישיבה לצה”ל הוא מבחינה דתית לגיטימי. אבל באיזו חוצפה, העצימו את המאבק הזה והפכו אותו לספח רביעי לשלושה האיסורים שעליהם נפסק ייהרג ואל יעבור, כמו עבודה זרה?

על רקע ובגין התפשטות הנגיף קורונה – לפי הדיווחים, במיוחד בריכוזים של תושבים חרדים – חשוב וחיוני יותר עכשיו לערער את סולם העדיפויות הדתי. חייבים להחזיר לראש הווי עולמו וחייו של היהודי, לא רק שומר מצוות, את מצוות גמילות חסד, העזרה לזולת, הסיוע לנצרכים, חיזוק יחסי חברה וחברות. “צדקה וגמילות חסדים שקולין כנגד כל מצוות שבתורה” (תוספתא, פאה ד’ י’ט). יש ציווי אחד שהוא עליון וראש וראשון לכל – דרך ארץ קדמה לתורה. להיות אנושי, לדאוג לזולת, לסייע לנצרך. זהו המסר, הלקח שחייבים ללמוד מהמצוקה האנושית הנוראה שנגיף הקורונה כפה עליהם.