קראתי השבוע הסבר על כך שדאגות נובעות משימוש לא נכון שבני האדם עושים בדמיון שלהם, ועדיין, בימים אלו אי אפשר להימלט מהן. הקורונה מפנה לנו זמן רב למחשבות, והן נודדות מטבע הדברים לעיסוק בשאלת היום שאחרי המגיפה. לאיזו שגרה נחזור, ובעיקר - מה יהיה המחיר הכלכלי שנשלם? 

גם אנשים כמוני, שלא נמנים עם המומחים לכלכלה, מבינים שנפל דבר. בעצם נפלו הרבה דברים: הבורסות, האמונה של העצמאים בכך שהמדינה תעמוד לצדם בשעת משבר, העסקים שיתקשו לקום מחדש, ענפים שלמים שיימחקו ומפוטרים רבים שלא יהיה להם לאן לחזור. 

מספר המובטלים עומד השבוע על כמעט מיליון ו־100 אלף, וההערכה היא שלפחות 20% מהעובדים שיצאו לחל"ת יפוטרו עם סיום המשבר. הקורונה מסתמן כנגיף אלים, שמאיים לכלות את הכלכלה בארץ ובעולם, וכל יום שעובר כאשר המשק נותר מושבת רק מחריף את המחלה.

מי שחשב בתחילת המשבר שמדובר בבעיה של בתי מלון וחברות תעופה, גילה במהרה שכמעט אף ענף אינו חסין. במהדורות החדשות מראים לנו מדי יום טבלאות, גרפים ועקומות שעוקבות אחר התפתחות המגיפה, כמות הנדבקים, מספר החולים והמתים, אבל אף אחד לא יודע להעריך כיצד תיראה הסטטיסטיקה ביום שאחרי. כמה אנשים יחלו בעקבות הפחדים והדאגות הכלכליות? כמה ייכנסו לדיכאון? כמה יתקשו להתמודד וישימו קץ לחייהם? 

בדרך לגיבוש אסטרטגיית היציאה, אני לא מקנאה באנשים שצריכים להצמיד תג מחיר למשבר הזה. האם זה מוסרי לחשב את עלותם של המתים ביחס למאות המיליארדים שהמשק ספג עד כה? עם כל הקושי שבדבר, החזרה לשגרה הכרחית.

זוהי תקופה שבה צריך לבחור בין רע לבין רע יותר, ולצורך כך נדרשת מנהיגות אמיצה ואחראית שזונחת שיקולים פוליטיים ומוכיחה לציבור שהיא כאן בשבילו. בינתיים נראה שהגרוע מכל קורה: הציבור מאבד את האמון במנהיגות, שלא מקפידה לבצע את הנהלים שהיא קובעת בעצמה. 

אפשר גם אחרת. בניו זילנד למשל הודיעה ראש הממשלה כי תקצץ 20% משכרה ומשכר השרים לשישה חודשים. זה אולי לא משמעותי מבחינה כלכלית, אבל לסולידריות יש מרכיב משמעותי בבניית אמון בין האזרח למדינה, בייחוד בתקופות משבר. נראה שזה עדיין לא חלחל לתודעת ההנהגה הישראלית.

לשכת התעסוקה - ימי קורונה (צילום: אלוני מור)לשכת התעסוקה - ימי קורונה (צילום: אלוני מור)

תקופת הצנע
החרדה הכלכלית הקיומית, המתווספת לחרדה הבריאותית, מחייבת להתאים את אסטרטגיית היציאה למציאות המשתנה. כרגע הדברים הבולטים באסטרטגיית היציאה הם הריחוק הפיזי, שימשיך להיות חלק מחיינו בחודשים הקרובים, תקנות לבישת מסיכה וכללי היגיינה,

 הסגרים נקודתיים והגדלה משמעותית של כמות הבדיקות. אך המשימה הגדולה יותר צריכה להיות חיזוק המערכת הציבורית.

רזה ככל שתהיה, ואף שהפקירה את העצמאים - המשבר הזה הוא ההוכחה לחשיבותה של המערכת הציבורית בחיינו. העדות לכך היא מה שקורה בארה"ב, שם ל־27 מיליון איש אין ביטוח רפואי, והמערכות הציבוריות נותנות מענה מצומצם.

החשש מכאוס היה כה גדול, עד שהמוני אמריקאים הסתערו על חנויות למכירת כלי נשק כדי להגן על עצמם ועל בני משפחתם. עם זאת, ארה"ב סיפקה גם דוגמה הפוכה, כאשר טראמפ החליט להזרים לכלכלה סכום דמיוני של יותר מ־5 טריליון דולר. כל אלה מוכיחים שוב עד כמה חיונית מעורבות המדינה בחיי האזרח.

ביום שאחרי המגיפה, המערכת הציבורית שלנו תצטרך הזרמה מאסיבית של משאבים. חלק מהם יצטרכו להגיע למגזר השלישי ולעמותות הסיוע, שרבות מהן נמצאות על סף קריסה - גם בגלל הקורונה וגם בגלל היעדר תקצוב בשל השיתוק הממשלתי ואי־העברת תקציב מדינה. תשתיות הרווחה יצטרכו לתת מענה למעגל העוני המתרחב ולמצבן המידרדר של האוכלוסיות בסיכון.

השירותים הפסיכולוגיים הציבוריים, שכמעט לא קיימים היום, יצטרכו להיות זמינים לכלל האוכלוסייה, ושירותי התעסוקה יצטרכו לפתח מסלולי הכשרה מקצועיים הולמים. ברמה הפרטית, אחרי עשרות שנים שבהן התרגלנו לתרבות השפע ולחופשות זולות בחו"ל, נראה שתקופת צנע מחכה לנו מעבר לפינה. הצנע הזה יהיה שונה ממה שהיה פה בשנות ה־50, הוא יהיה עטוף בדיגיטציה ובטכנולוגיה, אבל במהות נצטרך כולנו להסתדר עם פחות, לוותר על דברים, ובעיקר ללמוד להגיד "לא" לילדים.

קורונה בישראל - למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה  (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש 90)קורונה בישראל - למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש 90)

הרשתות החברתיות מלאות בימים אלה בפוסטים שעוסקים בשנאת עשירים, כאילו מדובר ברשימת מבוקשים שנמלטו. ביום שאחרי אני רוצה לחיות במדינה שדואגת לחלשים מצד אחד, אבל לא שונאת את עשיריה. מדיניות הרווחה של ישראל אפשרית הרבה בזכות אנשים שהעזו, לקחו סיכונים והרוויחו את הונם בעמל רב, יוזמה וכישרון. 

לא כל בעלי ההון הם קפיטליסטים חזיריים, ולא הייתי רוצה לחיות בחברה סוציאליסטית. לגיטימי לעסוק בשאלות הקשורות לתפיסות כלכליות, לשאלת חלוקת העושר העולמי וסוגיית המונופולים, אבל כמו בהיבט הבריאותי, חשוב לזכור שאף אדם אינו חסין מפני הקורונה. 

גם אנשי העסקים הגדולים ביותר יכולים למצוא עצמם בקשיים, ואיתם גם מאות המשפחות שמועסקות על ידיהם ושיכולות למצוא עצמן נטולות פרנסה.

ביום שאחרי הקורונה, לפני שהמצב ישתפר הוא צפוי להידרדר. אבל עם כל הקושי, אנחנו חיים בעידן טוב מכל אלו שקדמו לו. ההיסטוריה מלאה באתגרים שצלחנו, ובייחוד היום יש לנו כל הכלים כדי לנצח.
 
tguvot@maariv.co.il