מה שוויים של חיי אדם? איזה מחיר ראוי לשלם כדי להציל חייו של אדם? לכאורה, התשובה היא שאין מחיר - כל אדם הוא עולם ומלואו ליקיריו, ואובדנו מותיר אצלם חלל אינסופי. אבל האם אכן קרוביו של אדם ישלמו "כל מחיר" כדי להשאירו בחיים? לא בטוח. מה שבטוח הוא שחברות אנושיות ומדינות מוכנות להשקיע בהצלת חיי אדם, אבל עד גבול מסוים. המשבר הזה מאלץ אותנו לעסוק בשאלה הלא נעימה של מחיר החיים.

חברות הביטוח פיתחו נוסחאות לחשב את הסיכון לחייו של אדם לפי אורחותיו, ואת התועלת הכלכלית שצפויה ממנו. גם אנחנו בחיינו מנהלים באופן מתמיד סיכונים. יש בינינו נועזים יותר ונועזים פחות, אבל ספק אם יש מי שירכוש ביטוח כנגד כל סיכון אפשרי. 

זה נכון גם לגבי חברות מסחריות. רובן ישלמו פרמיה שתגן עליהם מפני סיכונים סבירים. מעטות, כמו החברה שמפעילה את טורניר הטניס בווימבלדון, רכשו מראש ביטוח נגד מגיפה. לאחר הופעת הסארס ב־2003 קנתה חברת "מועדון טניס הדשא של אנגליה" ביטוח נגד מגיפות בעלות של מיליון וחצי פאונד בשנה.

הקורונה בישראל (צילום: אבשלום ששוני)הקורונה בישראל (צילום: אבשלום ששוני)

זה התברר כהשקעה משתלמת - הם קיבלו עכשיו פיצוי של 114 מיליון פאונד על ביטול המשחקים. אולי הם קראו את התחזית של נאסים טאלב, מחבר "ברבור שחור", שכבר ב־2007 הזהיר ממגיפה עולמית ויראלית. הקורונה, לפי טאלב, היא "ברבור לבן" שהופעתו הייתה צפויה.
 
במדינות, הגישה אפילו שמרנית יותר. מדי שנה מוגשות בקשות לוועדת סל התרופות בגובה של 3.5 מיליארד שקל. הסכום הזה הוא סך כל התרופות והטכנולוגיות שיכולות להציל חיים או להיטיב את חייהם של חולים. הוועדה שוקלת את יעילותה של כל תרופה וסיכויי ההצלחה שלה, אבל גם שוקלת את העלות הכלכלית לפרט ולמשק, ולבסוף מאשרת בקשות בשווי כולל של כ־500 מיליון שקל.בהחלטה הסובייקטיבית שלה היא גוזרת מוות על מאות ישראלים וסבל על אלפים אחרים. 

בהשקעה של עוד 3 מיליארד שקל ניתן היה להאריך ולשפר את חייהם של אלפי ישראלים. אבל המדינה בוחרת שלא, וזו זכותה. עכשיו הסכום הזה נראה מגוחך. עד כה הקרבנו 180 מיליארד שקל במאבק בקורונה - 80 מיליארד בהשקעה ישירה של הממשלה ו־100 מיליארד באובדן תוצר, והסכום הזה ילך ויתפח. יהיה מחיר להשקעה הזאת. כבר עכשיו ברור שמהמשבר הזה אנחנו נצא מדינה ענייה יותר, עם אזרחים עניים יותר. האם תהיה נקודה שבה נאמר: עד כאן?

והמחיר הוא לא רק בכסף. מדי שנה מתבצעות בישראל כחצי מיליון בדיקות ממוגרפיה לגילוי מוקדם של סרטן השד. מתוכן מתגלות כ־5,000 נשים שחלו בסרטן בשלבים מוקדמים, ואת רובן ניתן להציל. 
מערכת הבריאות שלנו, שנסחפה בפסיכוזה העולמית, הפסיקה לתת שירותי בריאות כלליים ומתמסרת כולה לקורונה. חשבון פשוט מעלה שרק בחודשיים האחרונים מנענו מ־800 חולות סרטן בשלבים מוקדמים את הבדיקה שיכולה להציל את חייהן.

צריך להבין שאת המחיר האסטרונומי הזה אנחנו משלמים רק כדי "להשטיח את העקומה" - כלומר לעכב את התפשטות המחלה. הסגר וצעדי המנע לא יקטינו את מספר הנדבקים בקורונה, אלא רק יפזרו אותם לאורך זמן כדי לא להעמיס על בתי החולים. לבסוף יידבקו במחלה אותו מספר אנשים, עם או בלי ההסגר והמחיר הכלכלי. 

אסור לשגות במחשבה שאת המחיר משלמת כרגע "המדינה". מתוך האימה שאחזה בה, משכנה ישראל בחודשיים האחרונים את העתיד שלנו ושל ילדינו. כשזה יסתיים - יהיה לנו פחות חינוך, פחות ביטחון, וכנראה שגם פחות בריאות. פשוט לא יהיה כסף.

לשכת התעסוקה בימי קורונה (צילום: אלוני מור)לשכת התעסוקה בימי קורונה (צילום: אלוני מור)

הערכת שווי
לחיים יש מחיר, ולפעמים הוא בא לידי ביטוי גם בהחלטות על האנשים הקרובים לנו. נדמיין משפחה שבה חלה התדרדרות מצערת במצב בריאותו של הסב בן ה־80, שאינה מאפשרת לו להמשיך ולהתגורר לבדו. רופא המשפחה מתאר לבן ולנכדים את המוסדות השונים שיוכלו לטפל בסבא, אבל מוסיף שמהיכרותו עם האיש הוא צפוי לדעוך במוסד כזה ולא להאריך ימים. 

לעומת זאת, אומר הרופא, אם תיקחו אותו להתגורר אצלכם ותטפלו בו בסביבת המשפחה - ההתדרדרות במצבו תואט והוא יהיה מאושר. כמה משפחות יסכימו להקריב את הנוחות האישית ואת איכות החיים שלהם בעבור הסיכוי להאריך את חיי הסבא?

בעבר, ברור היה שזקן יבלה את אחרית ימיו עם בני משפחתו. אבל התרבות המערבית הסוגדת לנעורים משתדלת להרחיק מפניה את הזקנה ומשכנת אותה במוסדות רחוקים מהעין ומהלב. 

את המוות הבלתי נמנע, שבעבר נתפס כחלק בלתי נפרד מהחיים, אנחנו מנסים להדחיק. אם נחליף את הסבא מהדוגמה הקודמת בנער שהוא חולה סופני - סביר שרוב המשפחות היו מעדיפות לסעוד אותו בחיקן. זקנה זה כבר משהו שרבים מעדיפים להימנע מקרבתו. אם כך - הרי שלכל חיים יש מחיר.

המחלה הזאת דורשת מאיתנו עכשיו להשקיע בזקנים שלנו, לשלם מחיר כדי להגן עליהם. היא מאלצת אותנו להתמודד עם שאלות על ערכם של חיים: האם חייו של בן 80 שווים פחות או יותר מחייו של בן 20? מהי פרמיית הביטוח שאנחנו מוכנים לשלם כדי להקטין את הסיכון של חיי אחרים או של חיינו שלנו? 

קורונה בישראל  (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)קורונה בישראל (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

לעולם לא נוכל לדעת כמה אנשים הצלנו בזכות הפרמיה ששילמנו, אבל כן נדע כמה אנשים הקרבנו לתבהלת הקורונה. לפני שאנחנו ממשיכים להקריב, צריך לעצור ולהגדיר לעצמנו את היעד: מהו המחיר שאנחנו מוכנים להמשיך ולשלם ואיזו רמת סיכון אנחנו מוכנים לקחת. לפי ההתנהגות של הרבה ישראלים בחג האחרון, נדמה שהם כבר עשו לעצמם את החשבון הזה. 

עכשיו צריך לעשות את החשבון ברמה הלאומית. להקים צוות שיקבע את ההישג הנדרש, אם בשיעור הדבקה נסבל או בשיעור הגידול של חולים קשים. מהגדרה כזאת כבר אפשר יהיה לגזור אסטרטגיה ולוח מחירים. יש עדיין הרבה אי־ודאות באשר להתנהגות המחלה, אבל רבים כבר הבינו שלא מדובר ב"מוות השחור", ושיש מרחק אדיר בין תחזיות האימים של משרד הבריאות לבין הסיכון האמיתי שמציבה המגיפה.
 
השאיפה להציל כל נפש נשמעת נאצלת, אבל מדינה לא באמת יכולה להציל את כולם, אחרת הייתה אוסרת נסיעה ברכב דו־גלגלי או עישון וספורט אתגרי. יותר מזה, מהותה של מדינה מתבטאת גם בזכותה להקריב בודדים למען הכלל. זה יכול להיות בהחלטה לגיטימית לשלוח עשרות בחורים אל מותם בעזה כדי לממש אינטרס לאומי, או לספוג כמות נפטרים ממגיפה כדי שהשאר יוכלו להמשיך ולהתקיים. כאלה הם החיים, וגם המוות הוא חלק מהם.

הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13
[email protected]