1. כלי עבודה: רעיון למחקר פסיכולוגי־היסטורי: לאסוף את כל נבגדי, מרומי, נפגעי ומאמיני בנימין נתניהו לדורותיהם. כל אלה שחתמו איתו על הסכם, קיבלו ממנו התחייבות (כתובה!), כרתו איתו ברית או סתם האמינו להבטחותיו המפורשות ונענו לחיזוריו הלוהטים.
לנסות לחדור למעמקי נפשו של כל אחד מהג'נטלמנים האלה, אם כי חלק מהם כבר לא איתנו (רפי איתן, שמעון פרס ועוד) ורוב האחרים נפלטו מזמן מהמערכת וגופתם הפוליטית נסחפה לחוף מרוחק.
מטרת המחקר: לנתח את התהליך החשמלי או הכימי שגרם להם להאמין לו, אף על פי שאיפשהו במעמקי התודעה הם ידעו שהוא מוליך אותם שולל. לנסות להבין מה סימא את עיניהם, אף על פי שהסטטיסטיקה, בניגוד לנתניהו, לא משקרת: האיש מעולם לא קיים הבטחה.
לנסות למפות במדויק את הרגע שבו הם הבינו שהוא לא מתכוון לקיים שום דבר ממה שהבטיח. רגע ההארה, ה"אאוריקה" של כל אחד מהנפשות התועות הללו, כשפתאום התברר להן שכל המבנה המפואר שבנו עומד בעצם על ביצה טובענית שפוערת את פיה ובולעת אותו, בלי לדעת שבא אל קרבה.
אצל שאול מופז, למשל, קשה לשכוח את הסצינה שבה הוא פתאום מבין ומזדעק "הוא שקרן!!!", בעניין נתניהו. הוא לא הצליח להכיל את העלבון. חבל שרפי איתן כבר לא איתנו. איש המוסד המיתולוגי, השועל הערמומי שרימה חצי עולם, חיסל את המחצית השנייה, הביא את אייכמן והפיל בקסמו את פידל קסטרו. איתן הוא הנגטיב של בני גנץ.
אדם שלא האמין לאף אחד, שלא לקח סיכונים, שגדל ושגשג בעולם הרמייה של הביון והתככים הבינלאומיים ועדיין, גם הוא נפל. בימים שבהם ניסתה ציפי לבני להקים ממשלה אחרי התפטרותו של אהוד אולמרט (לא תאמינו: האיש התפטר כי היו נגדו חקירות משטרה!) ניהל נתניהו נגד המאמץ הזה מהלך חשאי וכרת את כל הענפים שעליהם הייתה אמורה ממשלת לבני להישען.
הראשון היה איתן, מנהיג מפלגת הגימלאים, 7 מנדטים. נתניהו הבטיח לו שאם לא יצטרף לממשלת לבני והמדינה תלך לבחירות, הוא יכהן כשר בממשלת נתניהו, במינוי אישי, גם אם הגימלאים לא יעברו את אחוז החסימה. איתן הסכים. במקום עוד שנה וחצי עם לבני, להבטיח ארבע שנים נוספות אצל נתניהו. דיל לא רע. משניהם, דווקא נתניהו לא היה רגוע. הוא לא היה בטוח שאיתן יקיים את ההבטחה (!!!). בוקר אחד התדפק נתניהו בשעת בוקר מוקדמת על דלתו של איתן בצהלה.
איתן המנומנם, יהודי לא צעיר ודי חירש, פתח את הדלת ונדהם. מה אתה עושה כאן, שאל את נתניהו. הבאתי את ההסכם, ענה נתניהו. מתברר שנתניהו העלה את הסיכום עם איתן על הכתב, החתים עורך דין ונוטריון ובא לביתו של איתן לחתום על המוגמר, כדי שאיתן ירגיש בטוח שאין סכנה שירמו אותו. נחשו מה? רימו אותו. וזה לא שאיתן דרש סיכום כתוב. הוא האמין לנתניהו גם בלי זה. אבל נתניהו כנראה לא מאמין לעצמו, אז הוא עיגן את הכל במסמך.
אגב: יש הגורסים שנתניהו במצב כזה לא מרמה את שותפיו ביודעין. באותו רגע הוא משוכנע שיקיים את ההבטחה. הבעיה היא שאחר כך עוברים עוד כמה רגעים, המציאות משתנה, החיים זורמים וההבטחה מתיישנת. אצל ביבי, ההבטחה האחרונה היא הקובעת. ואחרי כל הבטחה, תמיד תבוא הבטחה סותרת. היו לי הרבה שיחות עם איתן אחרי האפיזודה הזו. המפגשים בינו לבין נתניהו באותה תקופה התקיימו בביתו של האיש שתיווך ביניהם, אלי לנדאו, גם הוא כבר ז"ל. שניהם הבינו שהולכו שולל אבל לא לקחו את זה ללב. הם חייכו לעצמם. היינו צריכים לדעת שככה זה ייגמר, אמרו.
מעניין יהיה לשמוע את כל אלה. את מופז, שנכנס לממשלת אחדות עם נתניהו דקה לפני שהכנסת פיזרה את עצמה, תחת ההבטחה לחוקק את חוק הגיוס לטובת עם ישראל, וגילה אחרי רבע שעה בערך שזה היה תרגיל שעלה לו בחייו הפוליטיים. או את ציפי לבני. או את שמעון פרס, אביגדור ליברמן, אהוד ברק (שקיים עם ביבי מו"מ חשאי במטה המוסד בתל אביב להקמת ממשלת אחדות בשנות ה־90), אריאל שרון, משה כחלון (אחרי הבחירות אמנה אותך ליו"ר רשות מקרקעי ישראל!) או גדעון סער או גלעד ארדן (עכשיו, אחרי שסער פרש, אתה מספר 2 שלי!) וכמעט כל בכיר בליכוד אי־פעם. הרשימה הזו אינסופית ומכהנים בה גם לא מעט מנהיגים זרים. קלינטונים, אובמות ומובארקים כאלה.
ויש לנו, כמובן, מהזמן האחרון את אבי גבאי ואת יצחק (בוז'י) הרצוג, מי שניהל עם נתניהו רומן לוהט, ארוך, ייצרי ומבטיח, רק כדי למצוא את ליברמן מדלג למיטה המשותפת, כלומר למשרד הביטחון בקלילות במקומו. זה המיט על הרצוג את סופו הפוליטי וגרם גם לקריסת המחנה הציוני, בדיוק בדרך שבה זה פירק עכשיו את כחול לבן והשמיד את האלטרנטיבה השלטונית הראשונה שקמה לנתניהו בזמן החדש. הרצוג האומלל לא זכה אפילו במבט של השתתפות בצער מכיוון הבית ברחוב בלפור. ואי אפשר בלי הקטע הישן־נושן והבלתי נשכח שבו נאספו להם פעם, בניינטיז, כמה מבכירי ונסיכי הליכוד. אחד מהם אמר לחבריו שיש לו הבטחה כתובה מביבי שהוא יהיה "מספר 2" שלו.
השני אמר שגם לו יש. גם השלישי. עד מהרה התברר שכולם קיבלו הבטחה דומה, חלקם בכתב. מספר 2? בחיים לא היה לנתניהו מספר 2. הוא ביטל את קיומו של מוסד מ"מ ראש הממשלה, רק כדי שלא יווצר מצב שיש לו מישהו שנראה כמו מספר 2. מקום קבורתם הפוליטי של מספרי 2 של ביבי לא נודע. אבל הוא ממשיך להבטיח. מבחינתו, הבטחה זה לא דבר שצריך לקיים, אלא בסך הכל כלי עבודה.
2. רק תבוא, בני: אחרי שאמרנו את כל זה, תשאלו למה בני גנץ ממשיך להאמין לו? מדוע הוא לא הופך את השולחן, שובר את הכלים ומקדם, בכל הכוח, את חבילת החוקים שמתהפכת מעל ראשו של נתניהו (הגבלת קדנציות וכמובן אי־הטלת הרכבת הממשלה על נאשם בפלילים)?
שאלה מצוינת שאני לא ממש יודע לענות עליה, אבל יש תזה שלפיה הפעם ביבי רציני. זה לא דומה לשום דבר שכבר ראינו. כל ההבטחות ההן ניתנו בימים אחרים, לא תחת כתב אישום עם שלושה סעיפי שוחד, מרמה והפרת אמונים. הפעם מצבו של נתניהו מסובך, האיומים עליו רבים, והדרך היחידה שלו להבטיח שנה וחצי נוספות בבלפור היא הליכה עם גנץ לאחדות ורוטציה.
יש לתזה הזו עדיין קונים, פה ושם. חלק מהם לא רק קונים את הסחורה הזו, אלא גם משווקים אותה. ביניהם אנשים שמתווכים בין הצדדים ויודעים לספר, לכל מי שמוכן לשמוע, ש"גם בבית מבינים את זה". תרגום: גם שני חברי הדירקטוריון הבכירים של בית המלוכה כבר הבינו שאין ברירה. כן, כן, מדובר באישה ובבן. המידע המודיעיני הזה הובא לשולחנם של בני גנץ וגבי אשכנזי בטרם החליטו לפרק את כחול לבן.
הם האמינו שפניו של נתניהו אכן לשלום. הבית ברחוב בלפור מאוחד ונחוש בדעתו ללכת לעסקה. כלומר לממשלת אחדות ורוטציה. הם תקעו איתו כף לפני שהיה להם הסכם חתום. תקיעת הכף התבררה כמה דקות אחר כך כתקיעת סכין. כחול לבן התפרקה, וגנץ נשאר עם כף ידו של נתניהו מתפוגגת באוויר ונעלמת כמו חתול הצ'שייר ההוא מ"עליסה בארץ הפלאות".
ההסכם טרם נחתם ופתאום התגלו בו בעיות חוקתיות. איזה צירוף מקרים. בעיות שאף אחד לא זיהה קודם, כולל בסיבוב הקודם שבו כולם דיברו על "מתווה הנשיא" ועל המבנה החוקתי המסועף שבנה אבי ליכט, משפטן מוערך שהיה לא מזמן המשנה ליועמ"ש, אדם שנשכר על ידי הלל קוברינסקי (יד ימינו של יאיר לפיד) כדי ליצור את הפלטפורמה שתאלץ את נתניהו לעזוב את הבית ברחוב בלפור בעוד תקופת מה. ובכן, פתאום גילו שהמבנה הזה לא מחזיק מים, לא עובר בג"ץ, לא חוקתי ולא מידתי, או משהו. הליכט הפך לשליכט. דווקא עכשיו גילו את זה. ברגע האחרון.
עכשיו מנסים לשכנע את גנץ שזה בכלל לטובתו. מזל שעלינו על זה, אומרים לו, תאר לעצמך שבעוד 18 חודשים, כשאתה וביבי תתחלפו, בג"ץ יקבע שהוא לא יכול לכהן כמ"מ ראש הממשלה תחת כתב אישום ואז הכל מתפרק ומה יצא? ביבי כיהן את חלקו ברוטציה, ואתה לא. עכשיו, תארו לעצמכם שאתם גנץ ואתם צריכים להתמודד עם זה.
בואו נחזור לגלגול הקודם: אחרי בחירות ספטמבר. כחול לבן 33 מנדטים, הליכוד רק 32. גוש הימין־חרדים בסך הכל 55 מנדטים, הגוש הנגדי 65 מנדטים. גנץ מעולם לא היה קרוב יותר לשלטון. קרוב־רחוק. אז בא לעולם "מתווה הנשיא". כל העולם ומקורביו ניסו לשכנע את הקוקפיט של כחול לבן לחתום על העסקה. נתניהו, כך אמרו האומרים, מסכים לכהונה של חצי שנה, מקסימום שמונה חודשים. אסור לפספס את זה. אבל יאיר לפיד ומשה (בוגי) יעלון התנגדו.
מי שהפעילו את כל כוח השפעתם היו שותפיו של נתניהו בבלוק הימין־חרדים: איילת שקד נשבעה שהיא וחבריה לא ייתנו לנתניהו להבריז לגנץ כשיגיע תורו להיכנס לבלפור. "אנחנו נפרק לו את הממשלה, אנחנו מוכנים להיות ערבים לזה", אמרה. אריה דרעי, יעקב ליצמן ומשה גפני, אותו כנ"ל בדיוק. דרעי, השועל הפוליטי הכי מנוסה בשטח, הצהיר חזור והצהר שהוא מוכן לתת לגנץ ערבות אישית שזה יקרה. שהפעם ביבי לא ירמה. שכולם מוכנים לחתום על זה. רק תבוא, בני.
אז איפה דרעי עכשיו? שאלה מצוינת. בין דרעי לנתניהו התקיימה במוצאי שבת שיחה קשה. חבריו של דרעי בצד השני, בעיקר גבי אשכנזי, דורשים לפרוע את שטר החוב. דרעי טוען שהערבות שאותה הציע תקפה למקרה שבו תוקם ממשלת האחדות ונתניהו לא ימלא את חלקו. אבל ממשלת האחדות לא הוקמה! כך או אחרת, דרעי ממשיך לדחוף את נתניהו בכל הכוח לזרועותיו של גנץ. דרעי הוא מאלה שקונים את התזה שנתניהו בשל, שהוא מבין את מצבו, שהוא רוצה באמת ללכת לאחדות אבל יש דברים שמעכבים אותו. זה יקרה, כמו תמיד אצל נתניהו, רק ברגע האחרון.
3. מתווה ליכט: יכול להיות שדרעי תמים (בעצם, לא יכול להיות), ויכול להיות שהוא נותן גב לנתניהו, שהפך למרן החדש של הש"סניקים. הנה מה שאומר גורם פוליטי אחר, מתוך קרביו של המו"מ: "מה אתה לא מבין כאן?", שאל אותי הגורם השבוע, "ביבי לא חותם, כי נפל לו האסימון. הוא לא חותם כי הוא הבין שחתימה פירושה יציאה מבלפור בעוד 18 חודשים.
המתווה של ליכט הוא מלאכת מחשבת והוא נועץ את ביבי עד הסוף. עכשיו ביבי הבין את זה. לא הוועדה למינוי שופטים, לא בג"ץ, כלום. זו רק ההבנה הזו שחתימה על המתווה פירושה הטבעת תו תאריך תפוגה על מצחו של ביבי. גם אם הוא היה מוכן לשקול את זה, אצלו בבית לא מוכנים. אל תשכח שאין לו רוב בדירקטוריון, ומבחינת ההיררכיה, הוא השלישי בתור".
"כל מה שמעניין אותו", ממשיך הגורם הפוליטי, "זה החוק הזה. חוק הרוטציה. בשביל זה השופרות שלו בתקשורת כבר תוקפים את אבי ליכט. מה יש להם מאבי ליכט? מאיפה הם מכירים את אבי ליכט? בשביל זה פתאום שלפו מומחי משפט חיצוניים שיגידו לגנץ שהמבנה לא חוקתי ויפחידו אותו, כאילו הם בעצם דואגים לו. אבל הם דואגים לביבי. נתניהו לא מוכן להטביע על המצח של עצמו תאריך תפוגה. הוא נלחם בזה. זה כל הסיפור".
על פי המידע המצטבר הזה, נתניהו היה אולי הולך לעסקה עם גנץ, אבל יש לו וטו של שני בני המשפחה הנוספים המתגוררים בבלפור (אבל לא ב"מתחם המאובטח"). מה שנשאר, זה להצטער איך עשה גנץ עסקה עם ביבי בלי חוזה. איך לחץ לו יד והסתפק בזה. איך נתן לכחול לבן להתפרק לו בין הידיים, כשאין לו אף בטוחה משמעותית שנתניהו לא יזגזג שוב בפנייה הבאה. מה שבדיוק קרה. איך ואיך ואיך.
מי ששאל את הגנצייה באותם ימים מה הבטוחה שלהם, נענה בפשטות: בני יו"ר הכנסת, אם נתניהו מגמגם בני מקדם מיד את החוקים שמטילים אימה על נתניהו. הבעיה היא שגם זה לא קורה. הנה, נתניהו מגמגם. ואיפה גנץ?
ממשיך להיגרר מפגישת מו"מ לפגישת מו"מ, מהזום לכלום, מצוות כזה לצוות אחר. בינתיים הזמן רץ, 21 הימים מתקתקים, בסוף הוא ימצא את עצמו בדיוק באותו מצב שבו מצאו את עצמם כל קודמיו. את גופתו הפוליטית נמצא אחר כך.
4. השגיאה של גנץ: איך יכול להיות שזה קרה לשני רמטכ"לים כמו גנץ ואשכנזי? אני בדעה שזה דווקא צפוי. החברים האלה באים מעולם אחר. עולם של כללים, של מסגרות, של חברות, של רעות, של אינטגריטי. מי שמסקר את המערכת הצבאית מכיר את מה שנקרא אחוות הגנרלים.
יש להם כבוד בסיסי זה לזה, גם תחת יריבות פוליטית. אריאל שרון ויצחק רבין היו יריבים מרים, אבל הם כיבדו זה את זה, והשיחות הפרטיות שלהם היו מרתקות. יש דוגמאות רבות נוספות.
היחידים שחורגים מהתיאור הזה הם אהוד ברק ויואב גלנט. ברק הוא הגנרל היחיד שהוכיח סכינאות פוליטית. לא סתם הוא היה היחיד שהביס את נתניהו בבחירות ישירות (קדימה, שניצחה את הליכוד אחרי ההתנתקות, זו דוגמה לא רלוונטית בנסיבות מיוחדות).
ברק לא רואה בעיניים בדיוק כמו נתניהו, חדור מטרה ונחוש להגיע אליה, בכל האמצעים המקובלים וגם באלה שפחות מקובלים. גלנט זה ברק, רק עם הרבה פחות אינטליגנציה ויכולת. כל שאר הדוגמאות לגנרלים בפוליטיקה קרובות יותר לגנץ.
קצינים פולנים שמתקשים להבין שבפוליטיקה אף אחד לא ממלא את הפקודות שנתת לו בבוקר. כל אחד עושה מה שהוא רוצה, האמת היא שקר, השקר הוא אמת, הסכינים קצרות וחלודות, ואין אלוהים.
שימו לב לצוותים: מצד הליכוד ישב שם יריב לוין, שועל פוליטי חד כתער וערמומי כנמייה. לידו יושב אחד בשם יעקב אטרקצ'י. אטרק־מי? איש עסקים ונדל"ן, מקורב לנתניהו. מספיק מבט חטוף על עלילותיו והסתבכויותיו השונות ומשונות של האטרקצ'י הנ"ל בעולם העסקי־נדל"ני כדי להבין שמדובר באדם ערמומי, חיית ג'ונגל שעשתה חיל בעסקים הקשים ביותר ושרדה כדי לספר.
בקיצור, הצוות של נתניהו יכול בהחלט לענות על ההגדרה של "גנבי סוסים". לא מדובר בפירוש המילולי של צמד המילים הללו, כמובן, אלא בחבר'ה שיודעים להלך בשוחות הפוליטיות ולדרוס את מי שייקלע בדרכם בדרך אל היעד.
מהצד של גנץ יושבים שם המשפטן ליכט, ראש המטה הוד בצר ולפעמים גם מעיין ישראלי, יד ימינו של גנץ. על ליכט אי אפשר להגיד מילה רעה. סיביל סרוונט במובן החיובי של המילה. חובש כיפה, איש ישר כסרגל, היה המשנה ליועמ"ש לתפקידים מיוחדים והמשנה ליועמ"ש לעניינים כלכליים ופיסקליים.
איש חוק, שמחויב לציית לכללים ולאינטגריטי בסיסי בין בני אדם. בצר היה הרל"ש של גנץ בצבא, הבנתו בפוליטיקה דומה מאוד לנדיבותה של הגברת נתניהו.
כרל"ש הרמטכ"ל אתה רגיל להוריד הוראות ולציות מוחלט של צבא שלם. כנושא ונותן פוליטי אתה צריך להביא בחשבון ששום דבר לא מובן מאליו, כולם מנסים לרמות אותך כל הזמן, וכל הצעה היא מלכודת פוטנציאלית. ישראלי היא המחודדת שבחבורה, אישה חזקה ומבינת עניין, אבל זו הפעם הראשונה שלה מול חבורת נתניהו. רבים וטובים ניגפו לפניה גם בפעם התשיעית.
שגיאה קשה של גנץ, שנתניהו לא היה עושה, הייתה העובדה שהפקיר את הבייס של עצמו. ביבי, גם כשהוא מזגזג שמאלה, תמיד ישאיר עין אחת צופייה לעבר הבייס המיתולוגי שלו.
הוא לא יעשה כלום בלי שיוודא שהבייס יישאר איתו, או לפחות יחזור אליו אחר כך. גנץ שכח שהמנדטים שלו לא באו בגללו, אלא בגלל ביבי. זה לא קומתו התמירה ויפי תוארו שהביאו את המצביעים. זה נתניהו. ברגע שהוא מתחבק עם נתניהו, הוא מרסק את הבייס. ככה פשוט.
מה עכשיו? אין לדעת. זה לא ייגמר עד הרגע האחרון. ריבלין העניק לגנץ רק יומיים נוספים בכוונת מכוון. ריבלין יודע שכל עוד המנדט אצל גנץ, הפוטנציאל להתערבות של בג"ץ בסוגיית זהותו של מרכיב הממשלה גבוה.
כשהמנדט עובר לכנסת, המצב משתנה. לנשיא כבר אין שיקול דעת עצמאי ומלא, כפי שיש לו עד עכשיו. אם 61 ח"כים חותמים לאחד מחברי הכנסת, הנשיא חייב להטיל עליו להרכיב ממשלה. זה מצמצם, לכאורה, את האפשרות שבג"ץ ימנע מנתניהו להרכיב ממשלה. האם יוכל נתניהו להשיג עוד שני עריקים ולהקים ממשלה צרה? הסיכוי לכך נמוך מאוד. האם יושג בכל זאת הסכם בינו לבין גנץ? הסיכוי לכך קיים, אם כי לא גבוה.
יאיר לפיד הציע אתמול בכנסת הצעה טובה: להקפיא את המצב הקיים לשישה חודשים, לתת לנתניהו להוביל את ממשלת המעבר כדי להשלים את המאבק בקורונה, להתאסף מחדש בעוד שישה חודשים תוך שחזור המצב הקיים. נדמה לי שמכל האלטרנטיבות המפחידות שעל השולחן, זו הכי הגיונית.
5. האמת על פי ביבי: איך פייק נולד? כמו תינוק. בהתחלה זה כואב, אחר כך יוצא החוצה. קחו למשל את העובדה ש"ישראל היא המדינה הכי בטוחה מקורונה בעולם". האמירה הזו הפכה כבר לאמת צרופה, בעיקר בזכות המינוף שזכתה לו במקומותינו. האם יש לה יסוד אמיתי כלשהו? לא. האם זה הפריע לראש ממשלת ישראל לצייץ אותה, שוב ושוב, מתוך החשבון הרשמי שלו? גם לא.
כדי לקבוע קביעה מדעית כזו צריך להתבסס על מחקר, על מודל מדעי כלשהו, על בדיקה שיטתית, אמפירית, מעבדתית, מבוססת נתונים ועובדות. שום דבר מכל אלה לא תמצאו כאן.
מדובר בסך הכל בקביעה של קרן הון־סיכון קיקיונית, שמעסיקה כעשרה עובדים בהונג קונג. לא ארגון הבריאות העולמי, לא סוכנות אשראי, לא עיתון כלכלי כלשהו שבדק נתונים והשווה מספרים. קרן הון־סיכון קיקיונית, זעירה במונחים גלובליים, שאין לה שום אסמכתא או סמכות כלשהי לקביעות מהסוג הזה.
האם זה הפריע לנתניהו לצייץ ולהתפאר בסיפור הזה? לא. אבל חכו, זה לא נגמר. כעבור כמה ימים, ולמרות הביקורת, צייץ נתניהו שעכשיו אפילו העיתון הכלכלי היוקרתי "פורבס" קובע שישראל היא המקום הבטוח בעולם. אז זהו, שגם זה פייק. מתברר שמרגרטה קולנג'לו, החברה באותה קרן הון־סיכון מהונג קונג, כתבה מאמר דעות שהועלה למוסף הבלוגים של "פורבס". זו דעתה האישית, המבוססת על אותו "מחקר מעמיק" שנערך באותה קרן הון־סיכון פרטית.
ואת זה מצייץ ראש ממשלת ישראל כאמת עובדתית. הנה, אפילו "פורבס" קבעו שאנחנו הכי טובים. אגב, הציוץ הזה אילץ את הסניף הישראלי של "פורבס" להעמיד דברים על דיוקם: זה לא פרסום שלנו, זה לא מחקר שלנו, זה מאמר דעה. תודה ושלום.
זה סיפור על אובדן בושה. על היעדר עכבות. על יכולת של מנהיג נבחר לייצר פייק ניוז ולהפיץ אותם בכל הכוח להמונים. זה לא שונה בהרבה ממה שעושה דונלד טראמפ בארה"ב. האיש שלעג לקורונה שבועות ארוכים מתפאר עכשיו שהיה הראשון שזיהה. שם, וגם כאן, יש לא מעט קונים לסחורה הזו. קוראים לזה "אמת אלטרנטיבית".
יש כמה סוגי אמת. שלכם, שלנו, כל אחד והאמת שלו. זה נורא, בעיקר מסיבה פשוטה: בעולם האמיתי אמורה להיות רק אמת אחת, והיא אמורה לנצח. כנראה שכרגע העולם האמיתי בהסגר, או בידוד, או סתם חל"ת.