1. ראש הממשלה בנימין נתניהו, צריך להודות, הוא אשף ביחסי ציבור. שיקולים של יחסים אלה מכתיבים לו הרבה מהליכותיו, מהופעותיו, מדבריו, מהחלטותיו. גם ההופעות התכופות והנרחבות שלו בטלוויזיה בנושא מגיפת הקורונה הן ביטוי לכך. אינני בא לשלול את זה. להפך, המעורבות הזאת חיובית ביותר בעיניי ובהחלט במקומה. כל מי שראה ושמע את מלמוליו הבלתי מובנים של שר הבריאות ליצמן – מי שבאופן טבעי ובמסגרת תפקידו הוא זה שהיה צריך לדבר אלינו בעת צרה כזאת – מודה לאל שנתניהו נטל על עצמו את המשימה. האחרון הוא ברור ובהיר, סמכותי ומשכנע.
מותר להניח שהיו למעורבותו העמוקה בנושא גם שיקולים אישיים־פוליטיים, בעיקר נוכח האפשרות לסיבוב רביעי של בחירות, אך הציבור ברובו, כך נראה, הסכים ובירך על כך. אפילו עשהאל, נכדי בן הארבע, הפגין אהדה לראש הממשלה. הילד שמע בבית כל הזמן ביבי וביבי וביבי, עד ששאל את אמו: “אמא, מי יותר חזק, ביבי או אלוהים?”.
2. ועוד היבט אישי אסוציאטיבי, שאני מניח שצץ אצל עוד עשרות, אולי אפילו מאות מבני גילי, שהתגייסו כמוני לנח”ל במחזור קיץ 1957: מגיפת קדחת הנילוס המערבי פרצה במחנה 80, מחנה הטירונים, וגרמה להדבקת חיילים רבים ולהשבתתם מאימונים. המחלה מועברת על ידי יתושים והחולה מקבל חום גבוה, התנפחות בלוטות, כאבים ועוד מרעין בישין, ונעשה חסר אונים ומטושטש. חיילים אושפזו בבתי חולים בחיפה ומעטים, ואני בהם, בכמה חדרי חולים שהיו במרפאת המחנה. ערב אחד הופיעה להקת הנח”ל בבסיס, בבניין השק”ם שהיה מול המרפאה. אני זוכר את עצמי מנמנם ומתעורר לסירוגין, מטושטש וכואב, ושומע כאילו ממרחקים את הלהקה שרה. השלאגר שלה אז היה הפזמון "כרמלית", ובשנים הראשונות שלאחר מכן, כשהייתי שומע את השיר הזה ברדיו, היו תוקפים אותי חום ולחצים בבלוטות. נשבע לכם.
3. נלך לפרשת השבוע, שהיא חיבור של שתי פרשיות – תזריע־מצורע – ונישאר בענייני מגיפה. כך פותחת פרשת מצורע: “כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמור: כנגע נראה לי בבית". ורש”י אומר על כך: "שאפילו הוא חכם ויודע שהוא נגע ודאי, לא יפסוק דבר ברור, לומר: נגע נראה לי, אלא כנגע נראה לי”. על דברי רש”י תוהה פרשנו רבי אליהו מזרחי: מאחר שאין לבעל הבית סמכות לטמא בדבריו את הבית, מדוע לא יאמר פשוט “נגע נראה לי”? והוא עצמו משיב: “מפני דרך ארץ בלבד. שלא יאמר אדם טומאה אפילו על דבר הברור לו ודאי.
וזהו שאמרו חז”ל: “למד לשונך לומר איני יודע”. ופרשנית המקרא, הפרופסור נחמה ליבוביץ ז”ל, מושכת את הדברים לימינו, כמנהגה. וכך היא כותבת: “והוא ודאי לקח גדול לכל אדם בכל שעה. ובפרט בתקופה שכל אדם חי מפי אנשי תקשורת – עיתונאים, אנשי רדיו, שדרי טלוויזיה – שהם כולם יודעים כל הנגעים ולעולם לא יאמרו ‘כנגע’ אלא ‘נגע’. ואף אין מנהגם לומר ‘נראה לי’ אלא ‘יודע אני’ ומחדירים דבריהם לכל בית ולכל פינה נידחת וכל העולם יודע ‘ודאי’, ואינו לומד לומר ‘לא ידעתי”.