בעוד היקפי הקורונה הולכים ומתמעטים, למרבה השמחה, מחלות אחרות עדיין נמצאות איתנו במלוא העוצמה. "נתקלנו בהרבה בעיות בירוקרטיות בדרך לחלוקת הכסף לאזרחים, אצל הבנקים או אצל פקידות", כך אמר נתניהו במסיבת הפריים־טיים שערך שלשום, וכרגיל, בדרכו הדיפלומטית ייפה את הדברים. האם הבעיות הבירוקרטיות הן תוצאה של גופים אפורים ופקידים עלומים, או תוצאת לוואי ישירה של התנהלות המערכת הפוליטית?
במקרה או שלא, מסיבת סוף הקורונה התרחשה באותו השבוע שבו התפרסם דוח מבקר המדינה. בהקדמה שלו נכתב: "מומלץ שהמשרדים השונים יפעלו לפשט הליכי בירוקרטיה שלא לצורך. Keep it simple זה נכון בימי שגרה, וקל וחומר בעתות חירום, כפי שאנחנו חווים במשבר הקורונה". המלצה נחמדה, השאלה היא מי יקשיב לה.
בין היתר, מבקר המדינה גם מצא באיחור אופנתי שמשרד החוץ הישראלי נמצא על סף פשיטת רגל. "עשרות משרדים וגופים ממשלתיים עוסקים בפעילות בינלאומית מאחורי גבו של משרד החוץ, וללא תיאום", נכתב שם. "הגורמים פועלים ללא יידוע הנציגויות הישראליות וללא הסתייעות בקשריהן, ולפעמים אף פוגעים בקידום האינטרסים של ישראל".
האם שוב מדובר בבירוקרטיה של אותם גופים ופקידים עלומים שאיננו יודעים את שמם? משרד החוץ הישראלי עובר תהליך ייבוש שיטתי כבר שנים ארוכות. השר הרציני האחרון שישב שם הוא אביגדור ליברמן, שעזב ב־2015, ולא ברור לאילו הישגים, אם בכלל, הגיע בזמן כהונתו. מה שבטוח הוא שגם אם זו הייתה תקופת שפל עבור המשרד, מדובר בתקופת שיא יחסית למה שקרה בו מאז – תקציבים קוצצו, נציגויות נסגרו, קורסים להכשרה נדחו או בוטלו, אנשי משרד החוץ ממודרים ממידע, לא מוזמנים לפגישות, ולא מעודכנים לגבי תוצאותיהן. זוהי שגרת הקורונה של משרד החוץ כבר שנים ארוכות.
מה הסיבה? כבר שנים שאין שר. "השיפור" במצב היה כשישראל כץ המביך בכישוריו מונה לתפקיד לפני שנה, במסגרת פקק של ממשלת מעבר. ללא שר ניתן היה לקלף מהמשרד את סמכויותיו העיקריות ולחלק אותן ממניעים פוליטיים נטו. כך נולדו עם השנים משרד התפוצות והמשרד לעניינים אסטרטגיים, וכך גם כל ההתמודדות עם ה־BDS – משימת חוץ קלאסית שנלקחה ממשרד החוץ ללא התייחסות להשלכות.
בסופו של דבר, הכל קשור. הבירוקרטיה בקרב הפקידים העלומים לא מתרחשת מעצמה והיא לא גזירת גורל. היא תוצאה של מדיניות ושל התנהלות ממשלה. במצב אידיאלי יש מקסימום 18 משרדים, כשלכל משרד מצוות שר עם גבולות וסמכויות ברורים, ובין השרים מתקיימת תקשורת פרודוקטיבית. ברור שהאידיליה לעולם לא מתקיימת באופן מושלם, אבל השאלה היא עד כמה אנחנו רחוקים ממנה. נדמה שעם השנים לא רק שהתרחקנו אלפי מילין, שכחנו מהי ממשלה אידיאלית ונבחרינו אפילו לא שואפים להגיע אליה.
הממשלה שעומדת לקום כאן, בהנחה שאכן תקום ולא נזכה לעוד איזה תרגיל פוליטי "מבריק" של הרגע האחרון, תהיה המנופחת והבזבזנית שקמה כאן אי פעם. אם המחיר שלה היה מסתכם במשכורות שמנות ובלשכות מיותרות ל־36 שרים שברובם אין באמת צורך, ניחא. אבל הבזבזנות האמיתית היא בסיאוב שהיא יוצרת. בבעיות הבירוקרטיות שנוצרות בגלל עודף שרים, כפל תפקידים, חוסר תקשורת וסמכויות לא ברורות. כן, בעיות כמו אלה שעסקים נתקלים בהן במסגרת משבר הקורונה. ומי יפעל כדי לשנות את המציאות הזאת?
עצמאים שניסו לממש אתמול את ההבטחות "לנהוג כמו ארצות הברית" גילו שאלה היו הבטחות שווא. מרב האנרגיה עדיין מושקעת בעיקופים מתוחכמים במקום בסילוק הסיאוב, וביצירת מצג ש"הכל נפלא" במקום במעשים שיביאו לכך שזה יקרה במציאות.