הסתכלתי על הזוג הצעיר שישב במקומות שרציתי במסעדת הדגים ההיא על חוף ימה של הרצליה, שנאתי אותם כבר מראש. “תקימי אותם", הפצרתי במארחת כשראיתי שהם יושבים במקום הקבוע שלי ושל דליה, “שריינתי את השולחן שצמוד לחלון כבר לפני שבוע!".
“הוא עומד להציע לה נישואים, הוא ממש התחנן בפנינו", לחשה המארחת. “אתה יודע שאני תמיד שומרת לכם, אבל זה מקרה יוצא דופן".
“ויום הנישואים שלנו? הוא לא יוצא דופן? איבדתם אותי כלקוח", אמרתי והסתובבתי ללכת. “מספיק שאולי", ביקשה דליה, “גם אני הייתי נותנת את המקומות, זו הצעת נישואים!".
נכנעתי לה, אני תמיד נכנע. “טוב, בסדר", הבטתי במארחת, “אבל אתם מפנקים אותנו".
“סיי נו מור", ענתה לי ועל פניה ראיתי שנרגעה.
***
“כל הכבוד, אני גאה בך על זה שלא עשית סצינה", עודדה אותי דליה והסתכלה בתפריט. הסתכלתי בו גם אני אף על פי שאני מכיר אותו בעל פה והגנבתי חצי חיוך, אני אוהב שהיא גאה בי.
“נלך על 'בר הים'?", שאלתי. “זה האהוב עלייך".
דליה לא ענתה, היא גם לא צריכה, אנחנו חושבים את אותם דברים ונהנים כמעט מאותם הדברים, 39 שנות נישואים הופכים אתכם, תרצו או לא, לישות אחת.
בדיוק כשקרב אלינו המלצר שאני די מחבב (כי פעם סיפר לי שהוא אוסף מכוניות צעצוע ישנות, תחביב שגם לי היה כשעוד לא היה לי כסף למכונית אמיתית), נשמעה צעקה: “את שפויה? מאיפה הבאת את זה? אני אוהב רק אותך!". הסתובבתי, הבחור שגנב לי את השולחן עמד ודיבר ברצף, פעם לחש, פעם צעק ופעם מלמל. “איך הגעת לזה? ולמה את מחטטת לי בסלולרי?", הנמיך את עוצמת קולו כשראה את שאר יושבי המסעדה מביטים בו.
הנערה־אישה - אני לא יודע איך לכנות אותה - שעל ידו, לגמה שלוק מכובד מכוס היין ושיחקה בעצבנות בקצה המפה. “שב בבקשה", לחשה לו בעצבים שנשמעו למרחק. “אני לא אשב, את קנאית, אובססיבית, התעייפתי מלנסות להוכיח לך. מלצר, אפשר חשבון?", הוא פנה אל המלצר שלנו. כשזה הסתובב והתחיל ללכת אליו משכתי בסינרו.
“מה לעזאזל אתה עושה?", שאלה דליה. המלצר גם הוא לא הבין. “אדוני, אני מיד אשוב, בסדר?", הפגין נימוס. “שום מיד ושום אשוב", עניתי לו והגברתי את קולי, “גם את המקום הקבוע שלי לקח הזוג הזה וגם את המלצר שלי? תכף יבקשו גם את אשתי".
“עם ההתנהגות המבזה הזו אני באמת אלך!", נזפה בי דליה. שחררתי קצת מאחיזתי ודרשתי מהמלצר שיישאר וייקח מאיתנו הזמנה. “חשבון!", צעק החתן שכבר לא כל כך מיועד, “ביקשתי חשבון!".
“יופי שביקשת", עניתי לו, “אבל המלצר עסוק עכשיו".
הבחורה שעל ידו התחילה לבכות, היא הכניסה אל תיקה את הסלולרי שלה ונעמדה כדי ללכת, שרוול שמלתה פגע בכוס היין וזו נפלה על הרצפה והתנפצה למאות רסיסים.
“תראי מה עשית!", נזף בה הבחור. “חרבנת לנו את כל הערב!".
המלצר רץ אליהם, הפעם לא אמרתי מילה. “תשבי, שלא תיפצעי, אני מיד אנקה, הכל בסדר".
דליה הלכה אחריו, “בואי מסביב, נצא להתאוורר קצת".
“דליה, לאן את...", התחלתי לשאול, אבל מבטה הזועם הספיק לי. דליה הניחה את ידה על הבחורה הצעירה והובילה אותה אל מחוץ למסעדה כשזו ממררת בבכי. אחת מהסיבות לכך שהתאהבתי בה הייתה האמהיות שלה. אני זוכר איך אחותי רינת חזרה יום אחד מהצופים, היא הייתה אז בכיתה ד', ילדה ג'ינג'ית עם צמות ארוכות ופנים אדומות מבכי. “מישהו הרביץ לך?", הזדקפה אמי ועוד לפני שזו ענתה לה, צעקה: “כמה פעמים אמרתי לך, את לא בן! תפסיקי ללכת מכות עם הבנים, אני מוציאה אותך מהצופים, תלכי ללמוד פיסול בחימר עם אחותך".
דליה, שאז הייתה לא יותר מידידה שלי (אף על פי שלפעמים היינו מבליחים נשיקות מאחורי גדר הריאלית) שמעה את הנעשה, יצאה מחדרי כשהיא מורה לי להמשיך לפתור את התרגילים במתמטיקה וניגשה לרינת. הצצתי מבעד לחריץ הדלת, היא חיבקה אותה, שטפה את פניה והביאה אותה אליי לחדר. “הלו!", כעסתי, “ילדות בכייניות לא נכנסות לפה".
“אז תצא!", כעסה עליי דליה גם אז, ושתקתי. את זה כבר הבנתם.
מילקוטה הוציאה שוקולד ובקבוק גזוז ונתנה לרינת. “אבל זה שלך", אמרה לה רינת. “אני נראית לך עצובה? שוקולד אוכל רק מי שעצוב קצת". כשסיימה רינת את השוקולד ועשתה לכיווני גרעפס מהגזוז, התקרבה אליה דליה ושאלה “אז מי זה?".
“לא משנה", ענתה רינת, “הוא אמר שהוא לא אוהב ג'ינג'יות כי אולי יש לי חלודה בפה".
“טיפש כזה", השיבה לה דליה, “את אוהבת אותו?".
“שוקולד יותר", ענתה לה רינת ושתיהן התחבקו, באותו היום גם כרתו ברית חברות ואהבה שעד היום איני יכול לה.
אמי, לעומת זאת, לא סבלה את דליה, עד יומה האחרון.
***
נותרתי לבדי בשולחן, אכלתי קצת ממוס החצילים וניסיתי לקרוא איזו כתבה שקפצה לי בפלאפון, אבל עיני הבחור לא נתנו לי מנוח, טמבל כזה, לחשוב שבשבילו התבזבזו לי המקומות. לא בכוונה נפגשו מבטינו. “הנה, אחי, הבנתי שאתה רוצה את המקום, ינקו פה והוא שלך".
“אני לא אחיך", אמרתי לו וניגבתי עוד קצת מוס בפוקאצ'ה שהתקררה, “וככה לא מדברים לנשים", הוספתי.
הבחור התקרב אליי, התיישב במקומה של דליה והסתכל עליי. “הזמנתי אותך ושכחתי?", שאלתי. “אני אוהב אותה, אתה לא מבין כמה. אבל היא משגעת אותי, לא בוטחת בי, מחטטת לי בסלולרי, שואלת חברים שלי איפה אני כשאני לא עונה לה פעם אחת, איך אפשר לחיות ככה?".
הוא הסתכל עליי בעיניו הגדולות. פתאום נראה לי מסכן. חתכתי עוד חתיכה מהפוקאצ'ה, טבלתי בחומץ הבלסמי ונתתי לו. “תאכל, אי אפשר לחיות ככה, אתה תיחנק".
הבחור אכל את החתיכה בתיאבון ולקח עוד אחת לעצמו. “הכל אותו טעם", אמרתי, הוא חייך. “אז מה לעשות?".
“תברר מאיפה זה מגיע. נשים, אצלן זה תמיד יושב על משהו".
“על מה זה יכול לשבת? אני מת עליה, אני לא מסוגל לראות אף אחת חוץ ממנה".
“פעם בגדת?", שאלתי.
“עם החברה הקודמת, אבל סתם כי זה לא היה רציני".
“נו, וסיפרת לזאתי, נכון?", נתתי לו עוד חתיכה.
“כן, רציתי שאיתה הכל יהיה שקוף".
“יא אלוהים שלכם, איזה דור רגיש ומטומטם", אמרתי. “תגיד לה דבר כזה: ‘את משוש נפשי', או שתמציא משהו שהדור שלכם אומר, ‘אבל התעייפתי, אני נותן לך תקופת ניסיון, או שיש בינינו אמון או שאני ממשיך הלאה'. יותר מזה, תחתים אותה על חוזה אפילו, קח".
הגשתי לו מפית: “כתוב על זה שבסצינת הקנאה הבאה, או איך שאתם לא קוראים לזה, אתה הולך".
“ואם תהיה סצינה כזאת?".
“אז תלך. יכאב קצת, אבל מי רוצה לחיות בכלא?".
הבחור קרא למלצר. “יש לך עט?". המלצר הגיע, הגיש לו את העט והבטנו בו שנינו מנסח חוזה. אלוהים, אם היה לי שקל על כל שגיאת כתיב שלו.
“קניתי לה טבעת, מה אעשה איתה?", שאל.
“זה יהלום?", חייכתי אליו, “השקעת?".
“כן! יהלום שחור!", התלהב.
“אז יהלום נשאר לנצח, הוא יחכה בכיס שלך בינתיים".
“תגיד, סבא, מאיפה אתה יודע את כל זה?", שאל הבחור השנוא עליי.
דליה והבחורה נכנסו אל המסעדה מחויכות וצוחקות. “תסתכל מה בחרתי", הפניתי ראשי אליהן. למרות גילה הצעיר של הנערה, דליה הייתה מפוארת הרבה יותר ממנה. “ככל שהזמן עובר, הערך של היהלום עולה, תזכור את זה?".
להפתעתי, הבחור לא שאל עוד שאלות. “אני אזכור", לחש לי, ניגש אל חברה שלו, נשק על שפתיה ושאל: “שנזמין את הזוג הזה להצטרף אלינו?". “כן!", קראו דליה והצעירה יחד. כשקמנו אל שולחנם, לקחתי איתי את החוזה ששכח הבחור וקרעתי אותו לשניים.
כי אחרי הכל, הוא צעיר ומאוהב וגם ככה יתחתן איתה - גם אם יגור בכלוב שעשוי כולו זהב.