קיבלתי מכתב מקורא, שמו המלא שמור אצלי ובמערכת. הנה המכתב במלואו:
“שלום רב לך, מר עוזיאל. במדור ‘שיפודים’ מתחילת החודש הזה אתה פשוט מתבזה. הגיע הזמן לפנות מקום לצעירים. אתה באמת מאמין שהשנאה לביבי משמאל היא לא רציונלית והתמיכה בו מימין היא כן? אתה באמת חושב שאדם שתלויים נגדו שלושה כתבי אישום שגם אם עשרה אחוזים מהם נכון זה חמור, צריך להיות ראש ממשלה? אני משוכנע מעל לכל ספק שיש לך נימוקים רציונליים.
“בקטע ‘הלכו התירוצים’ אתה מגדיל לעשות ומתחיל לעסוק בנבואה. טענתך ולפיה היו הרבה יותר מתים אם גנץ היה מנהל את המשבר מצדיקה את האמרה שהנבואה ניתנה לשוטים. האומנם? אתה מאמין שהמשבר נוהל כמו שצריך. נכון, הוספנו שנת חיים ל־200 איש שהיו מתים בשנה הבאה משפעת, אבל יצרנו מיליון מובטלים שעוד שנים ארוכות יסחבו את המשא הזה. הרי אפשר היה לחסל את הקורונה תוך מספר ימים. פשוט להעלות הכל באש, ואז הלכה הקורונה (זה בערך הפתרון שהגאון התורן שלך מצא). שלא לדבר שאם יש בי חרדה כלשהי היא שחס וחלילה הפושע הנמלט הזה ינהל משבר אמיתי כמו 5,000 טילים ביום עם 1,000 הרוגים ופצועים יום יום. גנץ מתאים פי אלף לניהול משבר כזה (גילוי נאות: אני משתייך לקבוצת סיכון).
“זמנך עבר, הטור שלך פתטי, חסר תוחלת, לא משעשע ולא מתוחכם. פנה את מקומך למישהו צעיר שזקוק לו יותר ממך לפני שתתבזה”.
שלום קורא יקר, תודה שטרחת וכתבת. העלית כמה נקודות שחלקן מעניינות את כלל הקוראים, ואנסה לענות. אתה טוען שאני מתבזה. זה בסדר, כל עיתונאי, ובמיוחד בעל טור, שחושש להתבזות צריך להפסיק מיד. גם טענות בנושא גיל אני רגיל לשמוע. כשהתחלתי לכתוב את "שיפודים" בגיל 29 נשמעו טענות וצעקות שאני צעיר מדי, פישר, צוציק ועליי לתת למבוגרים ואחראיים ממני לכתוב. זה המשיך בערך עד גיל 50 ומאז אמרו לי, באותה התלהבות, שאני זקן כבר, חטייאר.
לנושא משפט ראש הממשלה: נדמה לי שאי אפשר לנחש, כדבריך, שלפחות עשרה אחוזים מהאשמות נגדו נכונות. כרגע אפס אחוז נכון. הרושם האישי שלי הוא שרק נושא המתנות איננו תקין ואיננו נאה, אבל לא פלילי. בכל מקרה, העם ידע זאת, שקל, ובחר. הדמוקרטיה חשובה לי. כרגע, היא השיטה המוצלחת ביותר. בבחירות הבאות תנסה לשנות.
ועכשיו אענה על מה שהרגיז אותך הכי הרבה: הזכרתי את ההצלחה של נתניהו בטיפול בקורונה. אני נהנה לעצבן על ידי כתיבה על דברים טובים. כאשר באים לבחון בהיגיון את ניהול ישראל במגיפת הקורונה, אנו נמצאים במצב שאף פעם לא היינו בו, בפעם הראשונה יש לישראל קבוצות ביקורת: מדינות אחרות. נציץ בנתונים. בישראל כ־250 מתים. בהולנד, למשל, יותר מ־5,000. אתה מתאר לעצמך את ישראל עם 5,000 מתים? עם 2,500 מתים? בבלגיה, שבה מספר התושבים בערך כמו בישראל – כ־8,500 מתים. בשווייץ, שבה מספר תושבים קטן מישראל מתו כ־1,500 בני אדם.
אם בישראל יחס המתים לכל מיליון איש היה כמו באיטליה, צרפת, ספרד ואנגליה הרי היינו סופרים עכשיו יותר מ־4,000 מתים. אם יחס המתים היה כמו בשוודיה היו לנו בישראל 2,600 קברים חדשים. מול ארצות הברית, כ־2,000 איש, אבל ההשוואה שעשה נתניהו למדינת ניו יורק מתאימה יותר (כ־10,000 מתים). שווה בנפשך מה היה עלינו מול מוות המוני כזה של ישראלים. לכל המספרים המבהילים האלה מצטרפת גם אבטלה עצומה. נכון, במדינות המזרח התיכון יש מעט מתים. אבל קבוצת הביקורת שלנו איננה, ברוך השם, מדינות המזרח התיכון, אלא המדינות המפותחות. אנחנו הכי רחוקים מהמזרח התיכון שאפשר, אם נתרחק עוד מילימטר ניפול לים.
ובנושא המובטלים: גם כאן יש לנו, לראשונה, קבוצת ביקורת, וניתן לראות שבכל המדינות עם מספר המתים הנורא, גם הכלכלה סבלה ומספר המובטלים ענק. זאת אומרת גם וגם. רע ורע. התוצאות של הנהגת נתניהו טובות לאין שיעור. לא צריך להתרגז רק כי הוא הוכיח שהוא מצליח. אני מניח שגנץ או מישהו אחר היו פועלים כפי שפעלו במדינות המפותחות האירופיות שכרגע מניתי. אולי בגלל זה אני עדיין לא מונשם, וברשותך, אמשיך לכתוב.
שוב תודה, קורא יקר, שהשקעת מזמנך וכתבת.