כדי להבין עד כמה שגוי פסק הדין של רוב שופטי בג"ץ בנוגע לפסילת חוק ההסדרה, לא צריך להקשיב לבצלאל סמוטריץ' או לאמיר אוחנה. די לקרוא את חוות דעת המיעוט של השופט נעם סולברג, שמשכנעת בהיגיון ובאנושיות שבה, אבל גם ממחישה עד כמה היומרה להציג נוסחאות משפטיות מחייבות בנושא הזה היא לא יותר מפיקציה. הכל עניין של השקפת עולם.

החוק שנפסל הוא מעל הכל סוגיה אנושית מכמירה, אשר בניגוד לרוח המנשבת מפסק הדין של רוב השופטים ובניגוד לטענות השמאל, הקורבנות בו הם דווקא היהודים. הוא עוסק ב־3,455 מבנים שבנו מתיישבים, שנטען כי נבנו על קרקע פרטית פלסטינית לפני הרבה שנים. לגבי הרוב המוחלט של המבנים כלל לא ברור שהקרקע אכן פרטית. אין לה בעלים רשומים, לא היו במקום מבנים או עיבוד חקלאי, ואיש לא טוען שהיא שלו.

בצלאל סמוטריץ' בעת ההצבעה על חוק ההסדרה (צילום: יונתן סינדל, פלאש 90)בצלאל סמוטריץ' בעת ההצבעה על חוק ההסדרה (צילום: יונתן סינדל, פלאש 90)

רק בגלל הגדרות מחמירות, שלא לומר מופרכות ומרושעות של הייעוץ המשפטי ביו"ש, הן סווגו פתאום כרכוש פרטי. של מי? לא ידוע ולא משנה. חלק ניכר מהבתים נמצאים במודיעין עילית, והם נבנו בעקבות קביעה של משרד המשפטים שמדובר בקרקע מדינה. אלא שיום אחד התחלפו הדמויות וההשקפות ברחוב סלאח א־דין, והדירות שנקנו על ידי תושבים בכסף מלא השתייכו פתאום ל"אוכלוסייה מוגנת".

אם לא די בכך, 1,048 מהמבנים סווגו במקור כקרקע של המדינה, שנכללה במפות ששורטטו על ידי פקידי המדינה והוקצו ליישובים מתוקף חוזה מחייב. שוב, בשל החלטה מרושעת ושגויה של משפטנים בשירות המדינה הוחלט לבדוק מחדש את הקווים ששורטטו לפני עשרות שנים. מה שמכונה "צוות קו כחול". בבדיקות האלו "התגלה" שלעתים, לפני 40 שנה, שורטט קו עבה מדי על המפה. לכן הכריזו המשפטנים על בתים שנבנו בתמימות ובכסף רב כבלתי חוקיים.

ברוב המקרים, כפי שנכתב גם בפסק הדין של הנשיאה אסתר חיות, הקרקע ניתנה ליישובים ולמתיישבים על ידי הרשויות השונות. כך למשל בעפרה, שם החטיבה להתיישבות היא שחתמה על חוזים עם המתיישבים. בעפרה באמת הייתה טעות במקור, אבל איך אפשר להטיל את התוצאות על המתיישבים?

מה עושה מדינה הגונה במקרים שכאלו, במיוחד כאשר הרוב בכנסת מצביע בעד חיזוק ההתיישבות ביו"ש; בעיקר כשברור, כפי שמציין השופט סולברג, שהרבה ערבים היו רוצים למכור קרקע ליהודים אבל הם מפחדים שירצחו אותם?

מדינה הגונה הייתה מחפשת פתרונות סבירים עבור כל המעורבים. לא כאלו שיקבו את ההר אבל לא יחזירו אפילו מ"ר קרקע אחד לערבי כלשהו. כי זה מה שיקרה עכשיו בעקבות פסק הדין הדרמטי, הבודדים שיוכיחו בעלות לא יקבלו ולו מ"ר אדמה, כיוון שהבתים כלואים עמוק בתוך היישובים.

האשם המרכזי מוטל על פקידי ומשפטני המדינה. הם יצרו את הבעיה והם שעשו כמעט הכל כדי שלא לפתור אותה. רק אחרי שחוקק חוק ההסדרה, הודיע היועץ המשפטי לממשלה שהחוק ביו"ש מקנה לו כלים לפתור את רוב הקשיים. למשל, קיים סעיף חוק העוסק בתקנת השוק, ולפיו כאשר בוצעה טעות של המדינה והמתיישב בתום לב, ישולמו פיצויים למי שמוכח כי הוא הבעלים. למשל חקיקה הנוגעת להתיישנות ולמה שמכונה בנייה על מקרקעי הזולת.

אלא שאף שהכלים החוקיים האלו מוסדרים בחוק עשרות בשנים, המשפטנים ביו"ש לא עשו בהם שימוש בכוונה. למה לעזור להתיישבות? רק כשהם נלחצו על ידי חוק ההסדרה, לפתע גילו את אמריקה בספר החוקים.

לכן מי שיצרה את הבעיה וחייבת לפתור אותה היא הפרקליטות. היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט עצמו הצהיר בפורומים שונים כי הוא מתנגד להסדר הגורף שבנה החוק, אבל הוא מסוגל לפתור את רוב הקשיים באמצעות החקיקה הקיימת. אם כך, חובת ההוכחה והפתרון עליו. העוול שחוללו המשפטנים בירושלים ובבית אל נפיץ במיוחד, ועליהם החובה לתקן.

קלקלת? תקן. אביחי מנדלבליט (צילום: אוליבייר פיטוסי, פלאש 90)קלקלת? תקן. אביחי מנדלבליט (צילום: אוליבייר פיטוסי, פלאש 90)

ובעניין בג"ץ עצמו, שוב חוזר הניגון שממחיש עד כמה הפסיקה בעניינים הנוגעים לפוליטיקה ואידיאולוגיה בבית המשפט הגבוה לצדק מונעים מדברים שבלב, לא מחוק, משפט או צדק.

אבל אין סיכוי שממשלת נתניהו־גנץ תפתור את הבעיה. אפשר היה להגן על החוק באמצעות חקיקת פסקת התגברות, תוך שימוש בנוסח המצומצם וההגיוני שמציע השופט סולברג. אבל תשכחו מזה. נתניהו הוא האיש שמנע את חקיקת פסקת ההתגברות לאורך השנים, אבל היום, גם אם הוא היה רוצה, הוא כבר לא יכול. כשלאבי ניסנקורן נתונה זכות וטו על כל חקיקה חדשה, אין סיכוי. הכל חוזר למנדלבליט ולפרקליטות, בממשלה כבר אין על מי לסמוך.

בין צאלים לג'ואריש

קו ישר מתוח בין הגניבה החוצפנית של ציוד צה"לי בצאלים לבין הרציחות הסיטונאיות בג'ואריש ובמגזר הערבי בכלל. שלא לדבר על היריות שמרשים לעצמם עבריינים ערבים להפנות לעבר שוטרים המעיזים להגיע לזירה.

ברור שמי שגונב תחמושת וציוד משטחי אש לאור היום ולא חושש להתעמת עם החיילים שמתאמנים, לא מפחד. לא מפחד מהחוק, מצה"ל ומהמשטרה. מצפצף על מדינת ישראל.

אותו הדבר מבחינת מי שמנהל מסעות רציחות, איומים על ראשי ערים, פיצוצים והפחדות ברחבי המגזר הערבי. מי שהחוק הישראלי, שלא לדבר על מוראה של מלכות, לא נמצאים במערכת התודעה שלו. התוצאה היא לא רק רצח סיטונאי של נשים וגברים ערבים, אלא גם בניית תת־חברה נפרדת, כזו שיש לה קודים פנימיים המתעלמים מהמדינה שבה הם חיים. חברה אלימה ומעוולת, שחיה ומשגשגת בתוכנו, כזו שמחסלת את עצמה וגם מוצצת את לשדנו.  

אלא שלתופעה הזו יש צד שני, הצד הישראלי. כל כך הרבה פורעי חוק ערבים לא מפחדים, כי הרשויות היהודיות כן מפחדות, ועוד איך. אנחנו מאפשרים לתת־החברה הזו להיבנות ולהתפשט. הממשלה חוששת להכריז על מצב חירום ומכת מדינה, בין היתר בכל מה שנוגע לרצח נשים ערביות, בנייה בלתי חוקית והשתוללות בכבישים.

חברי הכנסת, שמשנים חוקי יסוד כדי להבריח את ביבי מאימת בג"ץ או כדי להמציא חוקים נורווגיים עבור גנץ, לא מתפנים להדק את האחיזה החוקית אל מול תת־המדינה שצמחה פה. איפה המקבילות של "חוק דרומי", שיספקו כלי הגנה לאזרחים, חיילים ושוטרים, שייתנו כוח בידי המשטרה, הפרקליטות והמשטרה לעצור, לתבוע ולהרשיע כל חוצפן, שודד ורוצח.

המשטרה עצמה עושה במכנסיים. רק כאשר כמה מילואימניקים אמיצים ואכפתניקים מחליטים שיש גבול לחוצפה, פתאום מתעוררים כחולי המדים. הצבא, הוא איבד מזמן את הכבוד העצמי. הפיקוד הבכיר קושר לקצינים שלו את הידיים והרגליים, מאמן אותם להרוג את האויב, אבל מורה להם לברוח מכמה בדואים זבי חוטם שהיו צריכים מזמן לקבל סטירה ולהגיע לכלא.

וגם בתי המשפט לא נקיים מאשם. בית המשפט העליון מגלה הבנה מפליגה למעשי השתלטות של ערבים על קרקעות ובנייה פראית בניגוד לחוקי התכנון והבנייה. שופטי מעצרים משחררים עבריינים ומגלים סלחנות וסובלנות שלא במקום. כך כולנו משלמים את המחיר, ובמיוחד האזרחים הערבים.