הם היו שחקנים בולטים – מי יותר, מי פחות – במגרש הציבורי־פוליטי־ביטחוני. הם היו מדינאים ופוליטיקאים בעלי שם, מפקדים בכירים שאינם עוטים עוד מדים. הם בשתי מילים - מי שהיו, ובמילה אחת - הלשעברים.

ראשי ממשלות, שרים, חברי כנסת, פקידי ממשל, אלופים ובעלי דרגות גבוהות אחרות, מפקדים בארגוני סתר, ודומים להם, בעברם, היו אנשי מפתח בחיי המדינה, משכו בחוטים, קיבלו החלטות מחייבות, חוקקו חוקים, הובילו מהלכים, אפילו חרצו גורלות. היו שהגיעו לפסגת הזירה הציבורית, והיו שמילאו תפקידים בולטים. גם זמן רב לאחר שפרשו, הסירו מדים, יצאו לגימלאות או לאזרחות, שמם של חלקם עודנו מוכר לרבים. 

רבים מהם פרשו לחיים פרטיים, קולם אינו נשמע עוד בציבור. בקרב אחרים החיידק הפוליטי־ציבורי מוסיף לקנן. מנהיגי עבר בלי תומכים, מפקדים בלי חיילים. ועדיין יהירים במידה לא מועטה. אי אפשר שלא לכבד רבים מהם על עשייתם בעבר, על תרומתם למדינה. יש בהם שרשמו על שמם הישגים מיוחדים. היו בהם לוחמים עזי נפש, שהקריבו את מיטב שנותיהם למען ביטחון המדינה. לפתע מצאו עצמם ללא סמכויות, ללא לשכות, ללא מזכירות, כוכבם דעך. פרסומם קשור במה שפעלו לפני דור או שניים, כאשר המושכות היו בידיהם. קורותיהם חקוקים לעתים בדפי הוויקיפדיה.

מה נותר לאלה מהם שאינם שוקטים על שמריהם? רק לחתום על עצומות בעד ונגד, מתוך אשליה שנותר להם קורטוב של השפעה, שירשימו את הציבור ויעוררוהו, או להתארגן בפורומים שונים, כגון מפקדים למען ביטחון ישראל. כסבורים המה כי שמם “הטוב” עודנו מטבע עובר לסוחר בשוק הציבורי העכשווי, כאילו הצטרפותם־חתימתם למען קריאה כזו או אחרת, תשפיע במשהו. רבים מהם מתראיינים פה ושם על פרשיות העבר שבהן היו מעורבים ומספרים מניסיונם. חלקם הפכו לפובליציסטים (גם כותב מאמר זה).

אין ספק, ניסיון ציבורי עשיר, ניסיון פיקודי רם, יש להם ערך מוסף, אבל כאשר יש מהם מי שטרם הפנימו כי צעירים מהם ממלאים היום את התפקידים שהם מילאו בעברם, הם מעוררים גלי גיחוך ורחמים. חשובים קודם כל בעיני עצמם, הם אינם חשים שבעיני קובעי המדיניות ומקבלי ההחלטות דהיום, או בעיני עיתונאים שמכסים את הפוליטיקה השוטפת, הלשעברים נחשבים עתים למטרד, לקוריוזים מימים עברו. אנשי שם, שכמעט לא נותר להם שמץ של השפעה.

הלשעברים באים מכל המחנות. אלה שמאגף השמאל הם גם כמעט כל מה שנותר ממפלגות האם שלהם. פעם הם היו מראשי מחנה דומיננטי, נישא מעם. היום – ותיקים ממורמרים. אלה שמימין מסרו את השרביט למחליפיהם הצעירים בתפקידים רמי מעלה בממשלה, בכנסת, בצבא ובשאר מוסדות השלטון. מפעם לפעם פונים המכהנים אל כמה מהלשעברים בבקשת ייעוץ, לקבלת עצה מתוך ניסיון חייהם, או לזכות מהם לתמיכה מורלית למהלך כזה או אחר.

“לשעברי” מפורסם ביותר היה מנחם בגין ז”ל, שמאז פרש מראשות הממשלה ומהחיים הפוליטיים, נמנע באדיקות, במשך תשע שנים, מכל מעורבות בענייני השעה. ה“לשעברי” משה נסים, יבל”א, הוא עתה מנהל משרד עורכי דין מצליח, מפעם לפעם פוקדים אותו ביוזמתם פוליטיקאים צעירים לקבלת עצה ואפילו הדרכה. אלה הן שתי דוגמאות של מנהיגים, שידעו לפרוש בכבוד, לקבל את הדין הפוליטי. לעומתם, מנהיגי עבר אחרים, כמו אהוד אולמרט ואהוד ברק, אינם משלימים עם ירידתם מהבמה הציבורית ומראשות הפירמידה.

מנחם בגין. צילום: אסף קוטיןמנחם בגין. צילום: אסף קוטין

באופן פתטי הם מנסים להישאר על הגלגל, מתאמצים לחזור לזירה הפעילה, מפרסמים מאמרים, נותנים עצות (וזאת לאחר כישלונות צורמים שלהם). כך גם ראשי מוסד ושב”כ לשעבר, שכמה מהם, כמו “האידיאולוג” החדש יובל דיסקין, שנתגלו כבעלי עמדות שמאל קיצוניות, זוכים שמאמריהם האופוזיציוניים יתפרסמו בהבלטה בעיתונים מסוימים.

שכיחה תופעת התארגנויות של לשעברים לפרסום מודעות ועצומות. כך היה בשבוע שעבר כשהתפרסמה עצומה שנושאת חתימות של כמה עשרות ח”כלים מהשמאל נגד הסיפוח. ניחא, מודעה המופנית לציבור הישראלי. במקרה דנן, מדובר בעצומה שמופנית אל גורם חיצוני, הקונגרס האמריקאי, שיפעיל לחץ למניעת החלת החוק הישראלי על בקעת הירדן.

וכי מה הם חשבו לעצמם הלשעברים הללו? שעצומה כזאת תעשה רושם על מישהו שם בקונגרס, גם באגפו הדמוקרטי? זוהי עצומה שמבטאת יותר מכל תסכול על מהלך ציוני שהוא לא מבית מדרשם (הגם שיש בתוכנית טראמפ קווי דמיון ל”תוכנית אלון”), אובדן אחריות לאומית שלהם ושל שרידי מפלגתם, ואגו פוליטי רב יומרות, שאינו דועך. לממשלה יש כל הסמכות להחליט על המהלך, ללשעברים מהשמאל – שאינם עוד נחשבים אלא בעיני עצמם – יש כל הזכות למחות. רק בבקשה, לא בחו”ל.