קוראים לו נזמי אבו בכר והוא רוצח. רוצח בן מוות, אם תרצו, אבל במדינת ישראל, כמו ברוב המדינות המתוקנות, המוות הראוי לו יומר באזיקים על הידיים ובעונש מאסר ממושך בין ארבעת קירות תא הכלא, כשלצדו כמה חברים שיכתירו אותו למלך לזמן מסוים, יציעו את מיטתו, יחלקו איתו בשוברי הקנטינה שלהם וידאגו לכל מחסורו, עד שיגיע הרוצח הבא ויגנוב לו את אור הזרקורים. כאלו הם, מקדשי מוות, הרס וחרבות שלופות.
הוא לא ילד אבו בכר, ביו־טיוב סביר שמעולם לא פגש, מאוד הגיוני שגם אין מחשב בביתו ובקרוב יחגוג יובל לחייו. אף אחד לא סחף אותו איתו, הציע לו לימודים, כסף, שידוך טוב או בית גדול. הוא אבא לילדים. אם תביטו בתמונתו, רגע לאחר שתשנאו אותו ותיגעלו תשאלו את עצמכם, “אבל למה?".
מה גורם לאיש בגילו לעמוד על גג בניין ישן עם עוד כמה חברים, לאסוף אבנים כבדות ולהשליך אותן על ראשם של חיילים שלא כיוונו אליהם נשק, גז מדמיע או תותח עשן? רוע, אני מניחה. אותו הרוע שלא יביא שלום למחוזותינו גם הרבה אחרי הנצח.
קוראים לו ברוך בן יגאל, ולפני כמה ימים, במכוניתי בדרך למרפאה, שמעתי אותו בוכה על בנו יחידו אשר אהב, סמ"ר עמית בן יגאל ז"ל, שחטף את האבן שזרק אבו בכר על ראשו, ועלה השמיימה. הוא לא נאסף אל אבותיו, כי אביו היחיד, שטס איתו בחצי עולם, צילם איתו סרטונים מצחיקים, לימד אותו במבוכה איך יש להתייחס לאישה ושר איתו שירי אהבת הארץ, נשאר כאן, בינינו, חי־מת, עירום ועריה ולבו השבור עוד פועם בקצב לא סדיר.
“אני לא הייתי עושה את זה לילד שלו! בחיים לא", בכה באחת מתוכניות הרדיו. “הוא מבוגר, לא ילד, איך הוא עושה את זה?". השדרנים שתקו, שכן, מה יש להגיד? קל יותר להתווכח עם מישהו שצועק “מוות לערבים", קל יותר לעודד אמא שכולה שפועלת להנצחת בנה, אבל מה עונים כששואל אב גרוש, שלא הביא לעולם עוד ילדים, וכל קירות ביתו מקושטים כבר שנים בתמונות שלו ושל בנו שהיה לו לחבר, “למה?". לא עונים, מסתבר, אלא שותקים ומקשיבים לו.
עמית בן יגאל הוא לא חלל צה"ל שיישכח עד יום הזיכרון הבא. אולי אהבתו המוחלטת, הישנה, הנעלמת, אם תרצו לארץ ישראל, הערכים שלאורם התחנך והתחנכו “יפי הבלורית והתואר" והסרטונים הרבים שאותם צילם במכשיר הסלולרי שלו, הביאו אל כולנו את האבל בתלת־ממד. הרי איך נישאר אדישים לילד-נער לבוש מדים העומד במרכז מעגל ו"מרעיל" את חבריו בקוראו “מי משוגע? אני משוגע?". בסרטון הזה צפיתי פעמים רבות, חבריו לגדוד לא הביטו בו בקנאה על גובהו ומראהו, לא על כך שעמד באמצע המעגל ואף אחד מהם לא ניסה לגנוב את מקומו. ההפך, הם שאבו ממנו אנרגיה לא מוסברת, ובכל מילה שלו גדל קוטרו של המעגל והמורל טיפס עוד אמה מעלה.
וכולנו אוהבים אותו, את עמית, וכולנו אוהבים גם את ברוך, אביו, ואת אמו נאוה, שרגע לפני הירצחו של בנה, בכורה, עוד כתבה בעמוד הפייסבוק שלה על אהבת אדם והאור שמביא איתו העולם הזה, האור שלדעתי חשך לה עכשיו.
הפכתי לסטוקרית, אני מודה. בכל יום, עם שחר, אני נכנסת לעמוד הפייסבוק של ברוך, ובכל יום מחכה לי שם הפתעה חדשה. יום אחד הוא מכניס ספר תורה לזכרו של בנו, ביום האחר מתארח ברדיו דתי ומדבר בשבח צבא ההגנה לישראל, ביום השלישי הוא נשבר, מצלם את עצמו ומחזיק את המצלמה דולקת עד שנעצמות עיניו. היה גם הלילה ההוא, שבו הוא נסע יחד עם כל חבריו של עמית, נשק לקברו חמש נשיקות ארוכות, ליטף את האותיות על המצבה, כאילו מלטף את מצחו של בנו ואמר לו “אתה יכול לנוח עכשיו, תפסו את המחבל".
בלילה ההוא בכיתי איתו, ולא רק על הבדידות שנכפתה עליו עכשיו, אלא גם על כך שידעתי שזה לא הסוף, שהוא לא האב האחרון שיבכה על קברו של בנו וישאל אותו “איך שם למעלה? דואגים לך?". ידעתי שדלת ביתו, שבה נכנס עמית בסופ"שים לבוש מדים מגוהצים ונשק גדול מונח על גופו, לא תהיה האחרונה שבה ידפקו קציני הנפגעים, ודלתותיהם של עוד המון הורים יחוללו בחסות הדפיקה הזו. ולרגע רציתי להתקשר, להגיד לו “חכה שם על הקבר, אבוא לבכות איתך". וראוי לנו שנבכה עליהם, בכל בוקר, ערב וצהריים, לא רק בצפירת הבוקר במשרד ובערב, רגע לפני שאנחנו רוכשים ספריי חוטים, צמר גפן מתוק ומביטים בגאווה על הזיקוקין די־נור.
קראו לו עמית בן יגאל, וכשפגעה האבן בראשו, לעוד מספר שניות, הביט השמיימה, ובין שני עננים שעמדו שם דוממים, ראה את אביו מחזיק אותו בתינוקייה שעה אחרי שנולד ולוחש לו, “נעים מאוד, אני אבא שלך".
ראה את אמו מלמדת אותו את צעדיו הראשונים ונושקת ללחייו הבשרניות כשהצליח, ראה את נשיקתו הראשונה עם זו שנותרה שבורת לב מאחור, ראה את ספר התורה שעליו נשבע בכוונה מוחלטת ואמיתית להגן על מדינתנו ועל תושביה, וראה גם את מלאך האלוהים, והוא לבוש לבן, מחייך מלמעלה ולוחש לו “אל תפחד, עמית, בוא אליי".
“ואמא?", שאל, “ואבא?". “השארת להם מורשת לטפח, ועוד תיפגשו", אמר המלאך ולא הוסיף עוד. וכשהכאב היה כבד מנשוא, וכשחבריו מעליו, חלקם חובשים אותו וקוראים בשמו וחלקם עטים אל הבניין לתפוס את המרצחים, פרש ידיו השמיימה ועלה אל משכן הצדיקים של מעלה.
ושם, על מפתן גן העדן, חבשו את פצעיו, נתנו לו כוס משקה קר וכמה שוקולדים שימתיקו את כאב הפרידה ונתנו לו שטח ענן גדול שבו יבנה בית לקרוביו, כשיגיעו והתאחדו שוב.
קוראים לו נזמי אבו בכר, ואל מול משכן הצדיקים, מעבר לגדר, במתחם ה"מוקצה" מחכה לו לוציפר ואיתו מלאכי החבלה, וכשביום מן הימים יבוא אליהם, טרם ילבישוהו בשקי יוטה ועפר ויכניסו אותו אל כלא חסרי־הלב, ישמע קול מצדה השני של הגדר, וכשיסובב את ראשו אבו בכר, יביט בו עמית בעיניו הגדולות והטובות וישאל אותו, “למה?".
וביום ההוא יסערו השמיים ויבכו העננים,
והמלאכים
והצדיקים
הטובים והרעים,
כי לא תהיה תשובה לשאלתו
“למה?"
זה יודע רק האלוהים.
קראו לו עמית בן יגאל
והוא לעד יהיה הבן של כולנו,
גיבור ישראל,
ילד יפה שהיה
ואינו.