כל הצופים ב"ביבי ולוג", שאנשי הדיגיטל של הליכוד מעלים לרשת פעם בכמה ימים, מגיעים למסקנה חד־משמעית: ראש הממשלה בנימין נתניהו רוצה בחירות. ואילו כל מי שראה את הביקור של ראש הממשלה החליפי ושר הביטחון בני גנץ במשרד המשפטים, סבור כי גם כחול לבן מתארגנים לקראת עוד סבב של בחירות.
הפוליטיקה הישראלית ראתה בעבר שותפויות לא ממש טבעיות, וממשלת אחדות אף פעם לא בנויה על אחדות אמיתית. אולם גם על שנאה ונתק כה חזקים ואותנטיים היא אינה אמורה להתבסס.
נראה כי מה שלא הולך בממשלה הזאת בכוח הולך בעוד יותר כוח. נוצר הרושם שהצדדים אפילו לא מנסים את דרכי ההידברות, שלא לדבר על דרכי נועם. ישר מגיעים לשלב האיומים. הדוגמה הטרייה: החוק הנורווגי, שהיה חשוב במיוחד לכחול לבן, שזקוקה לעוד ח"כים כדי לתפקד ביעילות בזירה הפרלמנטרית.
האיום בא מיד: רוצים את החוק הנורווגי? תתכבדו ותסכימו לתיקון חוק ראש הממשלה, המעניק ביטחונות נוספים לנתניהו. אומנם בעקבות המתיחות שוחחו הקודקודים ומצאו דרך להתגבר על המשבר, החוק אושר והביטחונות הובטחו לנתניהו. אולם המתיחות בין השותפים לא התפוגגה והיא תחזור בהזדמנות הראשונה.
ולמרות הכל, אפשר להעריך שעל אף אווירת ה"טרום בחירות", האזרחים לא יוזמנו לקלפי כל כך מהר. שכן לנתניהו יש כמה דברים לעשות קודם, לפני שיתפנה לשקול את אופציית הבחירות ברצינות.
ממשלת האחדות היא על זמן שאול, ממשלה שקמה לטובת משימות מסוימות. ראשית, נתניהו נחוש להשלים את החלת הריבונות. ייתכן שהמתווה הסופי לא יהיה בדיוק מה שתכנן, אבל מתווה יהיה.
נושא נוסף שללא טיפול בו לא ימהר נתניהו לפרק את השותפות הוא נושא הקורונה. או יותר נכון, ההשלכות הכלכליות של המגיפה. אומנם איש לא יודע מתי ייעלם הנגיף, אבל אפשר לנסות להשיב את הכלכלה למצב סביר. זה מה שנתניהו נחוש לעשות: לא לתת למספר המובטלים לעלות ולא להטיל סגר נוסף, הגורר שיתוק כלכלי. אם וכאשר יראה נתניהו ששני הנושאים המרכזיים האלה טופלו בצורה טובה, רק אז ייתכן שיתפנה לטיפול בשאלה הבאה: ממשלת האחדות לאן.