לבי־לבי על חברי הכנסת של יש עתיד. רובם אנשים טובים. רובם עשו משהו בשביל המדינה לפני שהגיעו לכנסת. בשנה האחרונה עברו טלטלות קשות. מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. יאיר לפיד היה מועמד־לרוטציה־לראשות־ממשלה בסיעה הגדולה בכנסת, שאיימה על שלטון נתניהו - ועתה הוא יו"ר האופוזיציה בראש סיעה בינונית בגודלה, שסבלה לאחרונה מגל עריקות. השלטון שהיה קרוב כדי מגע יד - נשמט. אבל דומה כי לא רק הגה השלטון אבד, איתו אבדה לו גם היכולת להבחין בין טוב לרע. בין אח לאויב.

למפלגות באופוזיציה תפקיד חשוב: להוקיע את עוולות השלטון וכישלונותיו, להיאבק על הקו האידיאולוגי - אם ישנו כזה, להיות סמן ימני או שמאלי או דתי או לאומי־ערבי. להיות אלטרנטיבה שלטונית. אבל אין היום בישראל "אופוזיציה". כי מה שיש הוא תערובת אקראית של מפלגות, שהדבק המחבר ביניהן הוא שנאת נתניהו או העובדה שלא רצו אותן בקואליציה.

יש עתיד של לפיד, תלם של יעלון, ישראל ביתנו של ליברמן וימינה של בנט - כולן מפלגות ציוניות. אפילו במרצ יש עדיין הנלחמים על הציונות של המפלגה, אם כי קולותיהם נחלשים והולכים. ולכל אלו אין שום מכנה משותף עם הרשימה המשותפת, שהיא אנטי־ציונית במוצהר. שוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ותומכת באויבי ישראל ובטרור נגד יהודים ומדינת ישראל.

לפני שבוע פרסם ישי פרידמן ב"מקור ראשון" תרגום מערבית של הדף הרשמי של בל"ד, ובו אזכרה לרוצחי תרפ"ט במלאת 90 שנה לתלייתם. הבנתם נכון. לא ל־133 נרצחי מאורעות תרפ"ט, ובתוכם 67 נטבחי חברון, אלא לאלה שהיו הגרועים שברוצחים ושלושה מהם נתלו על ידי הבריטים. 27 מהרוצחים נידונו למוות בתלייה על כי שחטו ילדים לעיני הוריהם והורים לעיני ילדיהם, על אונס בנות לעיני הוריהן וכריתת איברים ושריפה בחיים.

אבל הבריטים היו רחמנים בני רחמנים כשדובר ברוצחים ערבים. 24 קיבלו חנינה מידי הנציב העליון, ג'ון צ'נסלור, ורק שלושה מהגרועים - מוחמד ג'מג'ום, פואד חיג'אזי, ועטא א־זיר - נתלו, בדיוק לפני 90 שנה. בל"ד קוראת להם "השהידים של מהפכת אל־בוראק". והטבח הנורא היה לדעתם "מאבק גיבורים להצלת מסגדי הר הבית מידי היהודים. זכרם של הגיבורים הללו יישאר חרוט לעד בלבה של האומה הפלסטינית במסע הארוך לשחרורה". ובל"ד לא לבד. גם חברי הכנסת של חד"ש, ובהם עיסאם מחול, השתתפו ב־2016 בשיפוץ המצבות שלהם בבית הקברות המוסלמי בעכו. ואם זו אינה תמיכה בטרור - מה כן?

זוהי כמובן רק תזכורת עדכנית למהותה של בל"ד, והמשותפת כולה. שהרי לא היה אפילו צדיק אחד בסיעה הזאת שהתנער מה"יזכור" לרוצחי חברון וצפת. כסיף וטיבי ויזבק שותפים לפשע.

והשבוע הגישה הסיעה המשותפת הזו הצעת אי־אמון בממשלה. הצעות כאלו הן חלק מזכויותיה של כל מפלגה באופוזיציה. אין כמובן שום סיכוי לאופוזיציה הנוכחית להפיל ממשלה בהצבעה כזאת, כי לא די בהשגת רוב (נניח שכל חברי הליכוד בבר מצווה של חבר מרכז). כדי להפיל ממשלה האופוזיציה זקוקה ל־61 חברי כנסת שיתאחדו סביב מנהיגותו של אחד מהם. ולפיכך הצעת אי־אמון היא רק הזדמנות לתקוף את הממשלה, למתוח ביקורת, להציע את החלופה הרעיונית, או בקיצור: לדבר. כמה משעות חיי המתסכלות ביותר ביליתי על הדוכן ההוא בכנסת, מגיש הצעות אי־אמון, יחד עם שאר חברי סיעות האופוזיציה. נלחמים כאריות ונופלים כזבובים.

נציגי הרשימה המשותפת בתום הפגישה עם אנשי כחול לבן (צילום: אריק בנדר)
נציגי הרשימה המשותפת בתום הפגישה עם אנשי כחול לבן (צילום: אריק בנדר)

סיעות האופוזיציה מתלבטות תדיר אם לתמוך בכל הצעת אי־אמון בממשלה (גם אם תוכנה סותר את מצען האידיאולוגי) רק כדי לשמור על חזית אופוזיציונית אחידה, או לשקול כל הצעה לגופה. בהיותי באופוזיציה תמכתי לעתים בהצעות חברתיות של מרצ, אבל מעולם לא מצאתי עצמי חובר לאויבי ישראל בהצעות אי־אמון בממשלה על רקע מדיני או לאומי. כי גם ישיבה ממושכת באופוזיציה לא הצליחה להפוך אותי למשת"פ של הערבים שונאי ישראל.

אבל זה מה שקרה השבוע בכנסת ליאיר לפיד, מיקי לוי, בועז טופורובסקי, יואב סגלוביץ, רם בן ברק, קארין אלהרר, להב הרצנו ועפר שלח. אולי ראוי לציין לטובה את בוגי יעלון, שלא הרים ידו לתמוך בתועבה של המשותפת, שנקראה "ממשלת סיפוח ואפרטהייד", ואת אלעזר שטרן שנעדר מההצבעה. וכל האחרים שהיו צמאים לפתע, קמו ויצאו ולא תמכו באויבי ישראל.

לפיד, שלפני שנה הצהיר בסיור בבקעת הירדן: "כן לריבונות ישראל בגולן... בבקעת הירדן... לגושי ההתיישבות... לירושלים המאוחדת", הפך את עורו, אולי מתוך מחויבות מעוותת לפוזיציה של "ראש האופוזיציה", וחבלי הארץ המיועדים בעיניו להחלת ריבונות הפכו לפתע לאזורי "סיפוח ואפרטהייד".

וסגן ראש המוסד לשעבר, רם בן ברק, גיבור אמיתי שכל אזרחי ישראל (היהודים) חייבים לו רבות, אשר לפני פחות משנה הצהיר "בקעת הירדן היא נכס אסטרטגי שמהווה את חגורת הביטחון של מדינת ישראל. זו חובה שהיא תישאר בריבונות ישראל בכל מצב", הסכים לפתע שהריבונות המבורכת הזו תיקרא "סיפוח ואפרטהייד" בפי אויבי ישראל. הוא גם לא היסס להצהיר באוזניי ובאוזני מאזיני תוכנית הרדיו של עמיתי בן כספית ושלי ברדיו 103 ב־23 ביוני: "אני אצביע בכל הצבעת אי־אמון בממשלה הזאת - לא משנה מה הסיבה".

באמת, מר בן ברק? עד כדי כך? שנאת נתניהו העבירה אותך על דעתך? או שלא נתת לעצמך דין וחשבון על מה שיצא מפיך? תאר לעצמך מטח רקטות מעזה, ובעקבותיו פעולת תגובה של צה"ל בדרום. חברי הכנסת של המשותפת מגישים אי־אמון בממשלה על "התוקפנות ופשעי המלחמה של ממשלת ישראל נגד העם הפלסטיני". איך תצביע, גיבור ישראל? עם אויבי ישראל המחרפים מערכותינו, כפי שהתחייבת בתוכנית הרדיו? או שמא תתעשת ותבין שיש דברים חשובים יותר ממחאה נגד נתניהו וממשלתו, ובתוכה חבריך הקרובים גנץ ואשכנזי, שבגדו בכם?
מילא לפיד, הוא היה רק עיתונאי ופוליטיקאי. מאלה אינך מצפה להרבה. אבל מסגן ראש המוסד?

מילא אם תמיכה בתועבה הזו הייתה מפילה את הממשלה. אבל לכך כמובן לא היה כל סיכוי. אז רק כדי לצופף שורות עם אחמד טיבי והיבא יזבק, שמא תזדקקו להם ביום מן הימים? עד כדי כך "רק לא נתניהו"?

 [email protected]