בימים האחרונים עלעלתי בעניין רב באוסף עיתוני “נקודה” השמורים עמי. היה זה ביטאונם של היישובים ביהודה, שומרון וחבל עזה, שיצא לאור בקביעות במשך 30 שנה, ועד 2010 ראו אור למעלה מ־300 גיליונות. מיטב הכותבים במגזר הדתי־לאומי־התיישבותי כתבו בכתב עת איכותי זה, שנערך במקצועיות ועורר עניין רב. ממרחק השנים, מרתק להיזכר בכל נבואות הזעם ודברי הביקורת שמצאו ביטויים על דפיו – ולראות מה מהם נתגשם.
צריך לזכור: אלה היו ימי שלטון הליכוד, כאשר יחסים אמביוולנטיים שררו בין ראשי “אמנה” ויש”ע לבין ראשי הממשלה הימניים בגין ושמיר. מצד אחד, דלתות משרדם היו פתוחות תמיד בפני ”זמביש” וחבריו. מצד שני, הציפיות שלהם ממנהיגי הליכוד היו גבוהות ולא תמיד ענו על כמיהותיהם.
הדברים מצאו ביטוי חריף ב”נקודה”. בסקירה לאחור, אי אפשר שלא להשתומם על מאמרי ההצלפה של העורך ישראל הראל, הפובליציסט איש חברון אליקים העצני, ד”ר ישראל אלדד, בני קצובר ורבים אחרים, כנגד יצחק שמיר, שבשבוע שעבר ציינו שמונה שנים לפטירתו. מה לא הטיחו בו? מונע הקמת יישובים חדשים, מקים מדינה פלסטינית, נכנע לבוש ולבייקר (הנשיא ושר החוץ דאז של ארצות הברית), אי אפשר לסמוך עליו, מה קרה לו, ועוד ביטויים חריפים שמבטאים חוסר אמון – במי? בראש הממשלה הימני ביותר, האידיאולוגי ביותר, הנאמן ביותר לארץ־ישראל.
הנה כי כן, תזכורת כתובה למקור ההתמרדות הפוליטית כנגדו, שצצה הן מתוך מפלגתו שלו (ה”חישוקים”), והן מצד מפלגות הימין הקיקיוניות. כך, שלא בטובתו, סייע “נקודה” לגאולה כהן, יובל נאמן, רחבעם זאבי ומשה לוינגר, עליהם השלום, להפיל בלא היגיון ציוני את שלטון הימין ב־1992, ולהעלות את שלטון השמאל ואוסלו. וכי מה ציפו לו המתנחלים, שיקום אי פעם ראש ממשלה בישראל אוהד יותר, טוב יותר להתיישבות, מאשר יצחק שמיר? אף לא אחת מנבואות הזעם הנקודתיות התגשמה. שמיר הודח מהשלטון כאשר אש”ף נמצא בשיא השפל, כאשר רעיון המדינה הפלסטינית ירד מן הפרק, כאשר עלו לקרקע עשרות יישובים חדשים. כל לחץ בינלאומי על ישראל נתקל בסלע איתן, בלתי חדיר.
בערוב ימיו, כשהוא כבר מחוץ לחיים הפוליטיים, הייתה ליצחק שמיר ביקורת חריפה על ראש הממשלה בנימין נתניהו. הוא נתן לה ביטוי בשיחות פרטיות וגם בראיון שיצא אל הפועל כשהוא כבר לא במלוא תודעתו. שמיר, שהוביל את קמפיין התמיכה בנתניהו ב־1996, נתאכזב עד מהרה מכך שביבי "שכח" אותו, התעלם ממנו, ובעיקר מגילויי התנהלותו האישית הפגומה שהעיבה על כושר מנהיגותו.
לא הייתה לשמיר סיבה להביע חוסר אמון בנתניהו בתחום האידיאולוגי. הוא זכר את הופעותיו ההסברתיות המרשימות במהלך ועידת מדריד, שאכן עצם השתתפות ראש הממשלה בה “הקפיצה” את קיצוני המתנחלים. שלא כמנחם בגין הרגיש והפגיע, שמיר ידע לא “להתרגש” מדברי הביקורת שהוטחו בו, לא מימין ולא משמאל. הוא התעלם מכותרות לא אוהדות בעיתונות – והמשיך בשלו. הוא היה מוכן להתפשר בטקטיקה, אבל לא בעקרונות, באידיאולוגיה.
את זאת לא הבינו ראשי מפלגות הימין הקיקיוניות ושלל הדעתנים ב”נקודה”. שמיר סיים את דרכו בראשות הממשלה כשהוא מביט אחורה בגאווה וצופה קדימה בדאגה.
גם נתניהו סופג, במיוחד בשלוש השנים האחרונות, מטחי ביקורת קשים ביותר מאגף השמאל, שככל שהוא מצומק, כך גוברת התלהמותו. את חלק מהביקורת הרוויח נתניהו ב”יושר”. ביטויי תרעומת, אכזבה ותמיהה עולים גם בקרב תומכיו הנאמנים. אלמלא כתבי האישום, אלמלא התבטאויות לא ראויות שלו ושל סביבתו הקרובה, אלמלא התחייבויות שאינן מתגשמות (ראו חאן אל־אחמר או החלת ריבונות), אלמלא התגוששויות מילוליות עם שונאיו בתקשורת, ניתן היה לסכם את שלטונו הארוך – בוודאי עד לתחילת עידן הקורונה – כתקופה של הישגים נאים למדינת ישראל, פריחה כלכלית, התעצמות ביטחונית, מעמד בינלאומי שלא היה כדוגמתו בעבר.
נתניהו ראוי ללא ספק לביקורת, אלא שזו כבר מזמן חרגה מגבולות הלגיטימי והטעם הטוב. אי אפשר שלא להשתאות על קור הרוח השמירי, שהוא מגלה מול העולבים בו, השונאים והמפגינים חסרי המעצורים, כשהוא בדמדומי שלטונו, ממשיך להנהיג ממשלה בלתי אפשרית, בתקופה כה גורלית.
גם מי שרוצה בהדחתו של נתניהו חייב לסלוד מקמפיין השטנה הנוראית שמתנהל נגד ראש ממשלת ישראל, כאשר אחד ממוביליו הוא קודמו בתפקיד, שלא מכבר יצא משערי הכלא. ואולם שלא כמו נפילת ממשלת שמיר, אם ייפול נתניהו מהשלטון לפני תום השנה וחצי שנקצבו לו בהסכם הקואליציוני, יהיה זה לא בגלל הימין הקיצוני, כי אם משלוש סיבות: המשפט שבפתח, הכלכלה הקורסת והרחוב הגועש. נקודה למחשבה, עשור לאחר סגירת “נקודה”.