הימים האלה הזויים. אנחנו מתקהלים, תיאורטית, כקהילה, בצפיפות מידבקת ומרעילה, שזורעת בכל שטחי חיינו ברדק של אי־ודאות, בלבול, הוראות סותרות, הבטחות, הפחדות, איומים, תסכול, סרבנות של ציבור מרומה לשתף פעולה עם השלטון, זעם, אין־אונים והיעדר אופק. אין כל תוכנית שלטונית לטווח הקצר והרחוק לשיטוח עקומת הקורונה, לייצוב הכלכלה והעבודה, לעצירת ההסתה ולשכנוע שחרטוטי הרהב והזלזול של השר עם־בלי־תיק הנגבי כי זעקות משוללי פרנסה שהגיעו לחרפת רעב הן חארטה, אינם מייצגים אלא את מדיניות הניכור, חוסר המחויבות, היעדר האחריות החברתית־כלכלית ואפס האכפתיות של ראש הממשלה, הממשלה והכנסת.
ולמה אין תוכנית כזאת, שהובטחה שוב על ידי הממהר־לקיים, ראש הממשלה (הנשפט בשלוש עבירות פליליות והנאשם מס’ 1 לכאורה של ועדת החקירה הממלכתית שתקום לבדיקת מחדל הקורונה), אחרי ארבעה חודשי משבר? כי הנ”ל אינו רוצה בה. הוא גם אינו רוצה בגוף מקצועי בראשות מקצוען א־פוליטי ובהשתתפות פיקוד העורף, מל”ח ורח”ל לניהול המלחמה בקורונה, שיחליפו את איש־אמונו ושליחו הפוליטי מאיר בן־שבת ואת המל”ל.
ככל שיעלה מספר הנדבקים ותגדל ההיסטריה סביבם, ככל שמערכת הבריאות לא תקבל תקצוב חירום ומאות תקנים כדי לעמוד במשימותיה הקשות, ככל שלא נקבל נתוני אמת, כולל מספרי המחלימים; ככל שלא נגדיל את צוותי התחקור של הבדיקות ולא נפרסם מול מספר הבדיקות את מספר התשובות; ככל שמאכני הסייבר בשב”כ ימשיכו לטעות באיתור הנדבקים שחייבים בבידוד; ככל שלא יקראו למוקדי ההַדבקות בשמם – שכונות חרדיות צפופות, יישובים בדואים ועוד – ויטפלו בהם נקודתית; ככל שיגדל הבלגן ויוחמרו ההגבלות, כך יגדל כוחו האבסולוטי של השליט היחיד לעשות כרצונו, על תקן משיחנו וגואלנו. כוחו בחולשתנו, ולכן הוא לא ייתן להעביר ממנו את הכוח הזה ואת המשמעות הפוליטית של ניהול המשבר.
כרגע, בכאוס הקורונה הכללי שבו אנו מתקיימים, שולט חוסר הידיעה: מה “זה”? מה תכונותיו? מי ינהל טוב יותר את המערכה נגדו? מה יחסל אותו? מתי נחזור לעצמנו? הנה שני דברים שאינם חרטא־ברטא, והם ברורים ומוסכמים על הרוב: הקורונה כאן כדי להישאר והניהול הכושל של המלחמה בה, בסיוע גרוטו וסדצקי ממשרד הבריאות, יימשך, כולל האשמות והאשמות שכנגד, נתונים סותרים, גזירות לא בדוקות ותוצאות בריאותיות, חברתיות וכלכליות הרות אסון, במנותק לחלוטין מהיושבים למעלה המחזיקים בחוטים. שגרת ה”הִנְחֵיתי את” תימשך, בהגבלות, בהודעות, בחרטוטים.
ספק אם האיומים על השותפים בממשלת האַחֵירוּמפִּיוּס בהליכה לבחירות יתממשו, כי נתניהו, גם בהשתוללויות הלא קוהרנטיות שלו, יודע שאיש לא יודע מה יהיה המצב בעוד יומיים, לא כל שכן בעוד שלושה חודשים – האם הקורונה תיעלם, או שמיליון חסרי הפרנסה יתאדו, או שיפרוץ קילוח חדש של הודעות על התקדמות בפיתוח חיסון למחלה? כנ”ל גם בנושא הסיפוח (מישהו זוכר מה זה?) ובנושא “ערכת הקורונה הכלכלית” שחרטט נתניהו לחיזוק הייאוש של העצמאים, המובטלים, סוגרי העסקים ושאר נגזלי הפרנסה; אלה ששר החארטה הנגבי הכליל את זעקתם כ”שטויות” ו”כחארטה”. רוצה לומר: “איש איש לגורלו. ואל תאיימו עלינו ברעב, במרי וביציאה לרחובות, כי בין כה וכה אין לכם אופציה אחרת, חוץ מלחזור ולבחור בביבי, אדוננו הנערץ, ובנוּ, עושי דברו, שלא עושים דבר”.