כשהיו רוכלי השוק בעיר הצפונית והמוזנחת שומעים את צלילו של חליל הנאי, ידעו שאחד משני הדברים עתיד להגיע. אם התעצל האלוהים באותו הבוקר והזניח את שמירתו על פשוטי העם, בין בסטות השוק נכנס הגובה השמן והגבוה, קראו לו יחיאל, אבל בשבילם היה גוליית או לוציפר, וגם ב"מלאך המוות" השתמשו הזועמים ביותר. כשצעד אל השוק, עטור שרשראות זהב לצווארו המשתפל וחולצתו השחורה צמודה לגופו ותמיד מוכתמת בדבר האחרון שאותו בלס, צעקו שני השדופים שליוו אותו שהיום קצר והמלאכה - ברוך הוא וברוך שמו - מרובה. ומי שצריך להכין מרשרשים, שיכין וירשרש בהם, כדי שחלילה יחיאל לא יצטרך לחפש.

נגן הנאי, בורה, שעלה בדרך לא דרך מטורקיה רק עם חליל העץ שהיה של סבו, התבקש לנגן בכל פעם שנכנס יחיאל אל השוק, למען תערב המוזיקה לאוזני אלו שבעוד כמה רגעים ייפרדו מהיומית שבקושי עשו. דוכן אחר דוכן עבר יחיאל, ועם כל נשיפה שיצאה מאחד מחריצי הנאי, אסף עוד ועוד שקלים לכיסו. לא הייתה לו אישה, ליחיאל, גם לא ילדים או הורים לפרנס. למעשה, גם לא גר באיזו אחוזה גדולה, אבל שרשראות זהב נוספו לו זו אחר זו, רבות ביניהן מי תהיה כבדה יותר, וזה הספיק לו כדי להלך אימים על רוכלי השוק, להניח כמה מטבעות בידו של בורה, כמה שטרות בידיהם של שומריו השדופים ולצאת מהשוק, שגם אם לא בִּלגן אותו פיזית, בבואו, הרס את כל הווייתו.

אבל אם חייך האלוהים באותו היום, מנע מיחיאל להתקרב אל השוק ומצא לו עיסוק אחר, צלילי הנאי ניגנו בשורה טובה יותר, כזו שתחייה את השוק, תשיב לו את צבעיו, את ריחות תבליניו ותעורר את אונם וחיותם של רוכלי השוק (למורת רוחן של נשותיהם). כשניגן הנאי של בורה מנגינה עולצת יותר, פחות ממלכתית ולעתים אף סמי־ארוטית, ידעו כולם שהנה, ירדנה באה לנער את האבק ממרבדי הדיכאון, ובקימוריה ובענטוזיה להשיב את האור.

כך נכנסה, פעם בשבוע, לפעמים פעמיים, אל השביל שחתך את השוק לשני חצאים. האחד, ירקות, בשר וגבינות, והשני - מלבוש וקישוט לבית. בדיוק באמצע, כמו קורעת את ים סוף ומסמנת לכולם את הדרך אל החופש, אחזה ירדנה בתוף מרים החום ולצליליו ולצלילי החליל החלה מזיזה את אגנה ימינה ושמאלה, אחורה וקדימה, ואת שערה נופפה ברוח, המטבעות שהודבקו על המטפחת, שכיסתה טפח וחשפה יותר, רשרשו בחסות נענועיה, וכמו נחש הבא לפתות ולהשכיח את כל השאר, הביטה בעיניהם של רוכלי השוק המרותקים, ולרגעים נשכה מעט את שפתיה, כדי שידעו שהיא מביטה בהם חזרה.

בצעירותה, עוד כשהיה השוק הזה שייך לשלטון אחר, דובר שפה זרה, הילכה עם אמה בין הבסטות ואמרה לרוכלים “אתם יודעים למה קוראים לי ירדנה? כי רק לילדות יפות קוראים ככה!". למראה הסומק על פניה של אם הילדה החצופה נכבשו הרוכלים ותמיד צ'יפרו אותה ברחת לוקום, תירס חם או קצת ערמונים בתוך עיתון. כשבאה השחפת הגדולה ואספה בין חלליה גם את אמה של ירדנה, נותרה הילדה לבדה. כדי להרוויח את לחמה, שתתה עוד מנה הגונה של חוצפה, עמדה מול הראי הסדוק בביתה וכשהיא משילה מעצמה עוד ועוד בגדים ומקישה על התוף בכל פעם ששמלה או שָל נוגעים ברצפה, נזכרה ברוכלי השוק שהיו טובים אליה וידעה שהיום, כשהזדקנו כל כך, את חלקם אף החליפו ילדיהם, תוכל להשיג הרבה יותר בעבור יתר־חוצפה, גם אם זה יעלה לה ברווקות נצחית ובשם שילך לפניה, הו הו, כמה לפניה.

ברגעים הטובים האלו, שבהם רקדה, עצמה את עיניה ונזכרה בסיפורי הצוענים שאותם סיפרה לה אמה, איך כשהייתה בצורת או כשבא עליהם פוגרום, כי היו מאמינים במכשפות, לא עלינו, היו האמהות לוקחות פיקוד, וכדי להאכיל את ילדיהן ובעליהן המוכים והעייפים היו יוצאות אל הרחוב ובריקוד וכיוס או כל מה שנדרש מהן, הפנטו את הכסף הדרוש אל חצאיתן. כך רקדה ירדנה במשך דקות ארוכות שבהן דמם השוק ולאף לקוח לא הייתה חשיבות מספקת. באוזניה יכלה לשמוע את המילים “תתחתני איתי, ירדנה", “ז'ה טם, מון אמור" או “מה רבו נפלאותיך, השם". שטרות רבים נזרקו עליה. כשניסו כמה מטיבי לכת להכניס את השטרות אל חצאיתה, או חלילה אל חזייתה, לקחה במהירות מידם ובתנועת ריקוד יפה התרחקה. אם היה מטיב הלכת שיכור מדי או נועז, טיפלו בו כמה רוכלים עד שלא העז להתקרב שוב.

קראו לה זונה מסופלסת, סירה דולפת, רחם יבש, היו נשים שהפיצו שכשעולה הירח אפשר למצוא את ירדנה ליד תעלות הביוב, מחכה לדייג עייף שתמורת דגתו תיקח את חכתו. כשסופר המשל הטיפשי הזה, תמיד קרוב לאוזניה, תמיד בין חבורת נשים קנטרניות, הגבירה את תיפופה, ובורה, יחד איתה, את נגינתו.

והייתה גם הפעם ההיא, יחידה, משונה ומכוננת, שבה האלוהים לא היה עייף ולא ערני מדי. בפעם ההיא ביקש שוכן המרומים, יוצר הכל, אש שם בשוק הפליטים שנעלמו מעיני הממשל. וכשביקש אש, הניח את הלפיד בידיו של בורה המסכן וציווה עליו “הבער!", זו הייתה הפעם הראשונה שבה ירדנה היפה ויחיאל מלאך המוות עמדו זה מול זה בכניסה אל השוק ופזלו אל בורה. את מי תלווה כניסתו הפעם? את הרוקדת היפה או את אספן השטרות המלוכלך? ביום ההוא, ברגע הספציפי הזה נאלם השוק דום, והידיעה על רגעי הבחירה הקשים של בורה, הופצה במהירות. אף קריאת “הכל בשני גרוש" לא נשמעה וגם לא פעמונו של מוכר הרוזטה הקרה. הכל ציפו לנגינתו של בורה, מה תביא איתה הפעם? את האור או את החושך?

עיניו של יחיאל נכנסו בתוך עיניה של ירדנה. הוא, להבדיל מאחרים, לא פזל אל חזה הגדול ולא אל המטפחת הקשורה אל אגנה. והיא, כמו נלחמת על פת הלחם האחרונה, השיבה לו מבט, בסתר לבה ידעה שיבוא היום ותפגוש בו, כבר שמעה על מעשיו ואף פיזרה ביום אחד, קצת לפני כיפור, אבקת קפה על פניו המדממות של רוכל אחד שסירב לתת את יומיתו ליחיאל. ריסיו היו ארוכים, ומצחו מלא בזיעה, היא ידעה שלא תוכל להילחם בו, ועם כל אהבת רוכליה, במקרה הזה אף אחד לא יבוא לצדה. אז הביטה במהירות אל בורה ואמרה “תנגן לו, בורה".
יחיאל הביט על ירדנה והנהנן בראשו לאות תודה. “ניכנס שנינו", המשיכה, וכשאחד השדופים סינן קללה, עלה חיוך בין שפתיו המופתעות של יחיאל, וריסיו סימנו לה לבוא עמו.

את סיפור מצרים אתם כבר מכירים, והדף גם ככה תכף נגמר לי, אז דמיינו לכם את קריעת ים סוף, הטובים קדימה, רוקדים אל הרוכלים, נושכים שפתיים, זוקפים חזה וקורצים לאלו שטרם הגיעו לגיל מצוות, אבל גם רעים ניסו לעבור שם, בין קרעיו של ים סוף, וביום ההוא נסגר עליהם הים, אזיקים התהדקו על ידיהם, ושוטר אחד, שאביו היה רוכל עני וזקן, לקח את הפיקוד לידיו ותפס סוף־סוף את מלאך המוות.

היום ירדנה כבר זקנה, אם תנסה לרקוד, תשכב שבוע במיטתה ותצרח מכאב, אבל כשמאיר לה פנים כוחה, שוטפת כמה פירות, עוטפת כמה סנדוויצ'ים עם חלווה ויוצאת אל השוק. שם, על שרפרף ששמור לה, מתיישבת ליד בורה, שגם האוויר בריאותיו כבר אזל, ומגישה לו סנדוויץ' וחתיכת גמבה. אחר כך נעמדת, הולכת אל דוכן הגפרורים הקטן ומניחה בידו של יחיאל מלאך המוות, שעכשיו כבר רזה כל כך, עוד סנדוויץ'. כך שלושתם אוכלים, מתווכחים על פוליטיקה ומדי פעם פוזלים לפתחו של השוק, יא ריבון עולם, מה תביא להם היום?