שעת ערב מאוחרת. אנחנו בוהים בעפיצות במסך הטלוויזיה, כשלפתע צפצוף עמום בוקע מהסלולרי של אשתי. מבט חטוף במסך, והחיים נעצרים. הודעה לקונית ממשרד הבריאות מורה לה להיכנס לבידוד מיידי, בגלל מגע עם חולה קורונה מאומת. לפני שאנחנו מספיקים להתאושש מההלם גם המכשיר שלי מצפצף. וגם הפעם, בשורת איוב. בידוד מיידי, חולה מאומת וגו'. ההבדל היחיד הוא ביום ובשעה שבה נתקלנו, על פי ההודעות, באדם חולה. תוך כדי הפנמת החדשות הדרמטיות, שנינו מנסים לשחזר מה עשינו ואיפה היינו במועדים הנקובים בהודעות. מדובר בימים ספורים אחורה, כך שפשוט מאוד לזכור. אני הייתי במיטה, בשעת בוקר מוקדמת, והאופציה היחידה שלי להידבק הייתה בחלום. ואילו אשתי הייתה בבית, הרבה אחרי ששבה מהעבודה, מבלי שהיה אצלנו איזשהו אורח/שליח או כל גורם אחר שעשוי היה להיות חולה.
במילים אחרות - זאת פשוט טעות. טעות הגוזרת עלינו להישאר בבידוד למעלה משבוע. אין צורך אפילו להסביר את ההשלכות מרחיקות הלכת של ציווי כזה. מבחינת העבודה, הילדים, ובכלל - המגע עם העולם החיצון. ההיגיון הבריא זעק - אל תתייחסו, זו סתם טעות. אבל האזרח הממושמע ענה - הפרת בידוד היא עבירה פלילית. ובלי קשר, ממש לא נעים להיות בקרבת אנשים שלא יודעים שאנו אמורים להיות בבידוד. גם אם ברור לנו, במאת האחוזים, שמדובר בהבל מוחלט. וכך, שנינו ישבנו המומים, אבל לאור השעה המאוחרת החלטנו שלא לעשות דבר בינתיים, ולנסות לתפוס בבוקר את משרד הבריאות.
וכך היה. התקשרנו, כל אחד בנפרד (כך נדרש), זכינו למענה בתוך כמה דקות, ולאחר בירור קצר (ואדיב מאוד, יש לציין) התבשרנו על כך שאנו מוסרים מהמאגר ולא צריכים להיכנס לבידוד. אחת המוקדניות הוסיפה שתהליך האיכון המפורסם הוא כנראה רגיש מדי, ולכן קולט טווחים גדולים מהנדרש. אני לא יודע אם היא צודקת. אבל גרוע בהרבה - אני לא בטוח שגם בדרגים של מקבלי ההחלטות יודעים באמת.
וזה התסכול האמיתי שעולה מהסיפור הקטן והאישי שלנו. תחושת האושר המיידית, שהתעוררה הודות לפטור שקיבלנו (לגמרי משל העז), הוחלפה עד מהרה בחמיצות הולכת וגוברת. הזו המדינה שלי, שאני כל כך כרוך אחריה? אומת ההייטק, אור לגויים, שמוכנה לשלול את החירות מאזרחיה במסרון לקוני, המבוסס על בדיקה שטחית בעליל? הרי כל המומחים בתחום, כולל השב"כ עצמו, התריעו מראש על כך שאי אפשר להסתמך רק על איכונים טלפוניים, ואלה חייבים להיות מוצלבים בבדיקות נוספות. בדיקות שלא נעשו כמובן, למרות הזמן הרב שחלף מאז פרוץ המגיפה והצורך הידוע מראש בנחיצות שלהן.
ולכן אי אפשר להגדיר את היחס הזה, של המדינה לאזרחיה, אלא כזלזול. זלזול בחופש האישי שלנו, שמצטרף לזלזול בכל כך הרבה תחומים אחרים. אם זה במצבנו הכלכלי, כשהמדינה מושכת באף את העצמאים ואת המובטלים, וממש ממררת את חייהם בדרך לפיצוי מינימלי. ואם זה במישור האלמנטרי ביותר של דוגמה אישית מצד נבחרי הציבור. הרשימה כאן ארוכה ועצובה. מהפרת ההנחיות בליל הסדר - של ראש הממשלה ושל הנשיא, דרך נאום החארטה של צחי הנגבי ועד לאירוע חנוכת המחלף נוטף הסושי ודליל המסיכות של מירי רגב, או מסיבת יום ההולדת לאשתו של שר הבריאות.
אני אוהב לראות את עצמי כאדם מפוכח, שמבין היטב את כללי המשחק הלפרקים מלוכלכים של הפוליטיקה ולכן גם מתהלך בציפיות תואמות. לא תשמעו אותי זועק בימי שלום “מושחתים, נמאסתם". אבל מה שקורה כאן בעת האחרונה הוא כבר הפרה בוטה של החוזה הכי בסיסי ביחסי אזרח ומדינתו. האזרח נדרש לציית להוראות הפוגעות בחופש שלו, גם כשהן אבסורדיות; ולא פעם לוותר על מטה לחמו ללא פיצוי הולם. ומנגד צופה בנבחריו מפרים כל פעם מחדש את ההנחיות שהם עצמם מתווים. אנחנו נתגבר על הנגיף. אני מקווה שגם על המכה הכלכלית שהוא מייצר. אבל משבר האמון שלנו מול המדינה עלול להיות בלתי הפיך.
על הסכין
- כשדיברו על הפגנה לא פוליטית במוצ"ש האחרון, הכוונה לא הייתה להימנע מטענות כלפי השלטון, אלא מכריכת הזעם על המשבר הכלכלי בססמאות פוליטיות דוגמת “הון, שלטון, עולם תחתון", או “ביבי לכלא". ההבדל פה ברור, ולגיטימי. וכל מי שלא רואה אותו, ומתרעם על כך ש"הכל פוליטי", פשוט מיתמם.
- “שם טוב האבי", אופרת ההיפ הופ הדיגיטלית שהפיק תאגיד השידור ביצירתו ובכיכובו של תמיר בר המעולה, היא תענוג אמיתי. זהו סיפור עלייתו ונפילתו של אלמוני שהפך לכוכב היפ הופ הודות לגז צחוק של רופא שיניים. בניגוד לעלילה המופרכת (במכוון), רמת העשייה כאן היא סופר מהוקצעת, ומלאה בכישרון, השקעה ודמיון. שאפו.
- הצפייה בסרטון ה"מי רוצה להאכיל בדואי" היא פשוט עינוי. פיזי. מרוב שהיא מביכה ומקוממת. אבל הידיעה שמי שעומד מאחורי הסרטון הוא כוכב ילדים (רוי בוי), היא כבר גועל נפש בהתגלמותו. בעולם מתוקן הוא היה עושה עכשיו הסבה מקצועית. בעולם שלנו הוא ייתן ראיון שכולו חרטה (וחארטה) וימשיך בדרכו כאילו כלום.