אלוהים שלי, קח אותי עכשיו. אני מוכן לפרוש בשיא אחרי שמ' היפה הציעה לי חברות בפייסבוק! מ' הייתה יכולה להיות בקלות ההיא מהשיר על "הילדה הכי יפה בגן", רק שהיא נשארה כזאת גם בבית הספר היסודי ובתיכון ואני מניח שגם הלאה - בצבא, באוניברסיטה. ואם לשפוט על פי התמונות בפייסבוק, אפילו כיום, כשהיא כבר מזמן לא ילדה, היא עדיין הכי יפה.

מצחיק איך פועלים מנגנוני הזיכרון שלנו. מ' למדה בכיתה שלי בחטיבת הביניים, כך שלמעשה מאז כיתה ט' לא התראינו אלא אולי באקראי, בשכונה, וגם זה (נניח) עד לגיוס. משמע, 30 ומשהו שנים שבהן שמעתי עליה רק פעם או פעמיים. בפעם הראשונה לפני כ־20 שנה מאחיה הגדול, שחולק עמי אהדה לשתי קבוצות כדורגל אדומות וכבירות - מחיפה ומלנקשייר. השנייה מחבר, שכמו כולנו היה מאוהב בה אי־שם בכיתה ז', ושמר איתה על קשר ואפילו פגש בה בנכר, שם היא מתגוררת עם משפחתה כבר לא מעט שנים.

מ' הייתה יפה בעידן שבו נערות יפות היו יפות באמת: איפור וצבע בשיער היו מחוץ לתחום אצל ילדות טובות, אורתודונטים לא היו חלק בלתי נפרד מתקציב הגידול של ילדים, מכוני כושר נקראו עוד "חדרי כוח" והתקיימו בעיקר בספורט המקצועני. שלא לדבר על דיאטות, אפילציה, החלקת שיער וכמובן, הענף המכונה "רפואה אסתטית". רוצה לומר, הייתה זאת תקופה שבה כדי להיות יפה היית צריכה להיוולד כזאת, ומ' קיבלה את המטען הגנטי הדרוש כדי לסובב ראשים בכל מקום.

אילו הייתי מקבל ממנה הצעת חברות אי־שם בחטיבה, הייתי כנראה הנער המאושר ביקום. אבל גם ממרחק השנים לא יכולתי להישאר אדיש לאירוע שלפני 40 שנה היה נחשב למשנה מסלול חיים.

למזלי, הגברת קיפניס מכירה אותי מאז שדדה אותי מהעריסה, אי־שם בערך באותן שנים. לרוב איני חולק עמה התרגשות מנשים אחרות - עניין של נימוסים והישרדות, אבל הפעם הייתי מוכרח: "לא תאמיני מי שלחה לי הצעת חברות", אמרתי נרגש. כשביטאתי את השם המפורש (שלו נוסף בינתיים עוד שם משפחה של גבר, שכל הבנים ב־ז'/1 מחזור תשמ"א בטח שונאים), התגובה שלה הייתה פרקטית, הרבה מעבר לקנאה שמקובל להפגין במצבים כאלה: "היא עדיין כל כך יפה?", שאלה.

אז עברנו קצת על התמונות בגלריה שלה והחלטנו פה אחד שכן: אפילו השנים נהגו בהתחשבות ביצירה כה יפה של הגנום האנושי. גברים נשארים לעולם קצת ילדים. לכן הגבתי כילד עת הילדה הכי יפה בכיתה הציעה לי חברות - ממש כאילו הייתי ביום הראשון של הלימודים בכיתה ז', עת ראיתיה לראשונה.

הגברת קיפניס מצדה הביטה בי בפליאה מהולה ברחמים ואז הציעה הצעה נדירה, כשהיא באה מכיוונה: "למה שלא תכתוב על זה טור?". אז הנה, כתבתי, שכן כמה הזדמנויות יש כבר לגבר לרצות בעת ובעונה אחת גם את האישה שאיתו וגם את זו שהסעירה את דמיונו אי־שם לפני 40 שנה?

דובדבן חמוץ
אני לא יכול להגיד שהייתי קבוע אצל "חנן מרגילן", המסעדה הבוכרית שצלילי כינורותיהם של מבקרי המסעדות ליוו השבוע במה שנדמה כדרכה האחרונה. אומנם הסגירה מוגדרת "זמנית", אבל לך תדע מתי ענף המסעדנות ישתקם. כלומר הזמני עלול להתארך עד שיהפוך לקבוע.
אף שלא הייתי מ"הקבועים", ביקרתי לא מעט פעמים בפנינה הזאת שבקצה רחוב מסילת ישרים בתל אביב, בשכונה שכל רחוב בה הוא רחוב הנשמות הטהורות. מרק דושפרה ותבשיל אושפלאו בוכריים, מיני בצק ממולאים בכל טוב - ומה שלא פחות חשוב: מחירון אלכוהול לא לפי מ"ל, כמקובל במקומותינו, אלא בגרמים (קבלו טיפ לחיים: מקום שמודד את הוודקה שלו בגרמים לא יכול להיות רע).

ארוחה ב'חנן מרגילן' (צילום: אורי גורן)ארוחה ב'חנן מרגילן' (צילום: אורי גורן)

אני לא יודע מהם הדימויים שלכם לאושר, אבל עבורי בטן מלאה מאושפלאו על אורז לבן, עם משהו כמו 150 גרם וודקה בצד, יכולה להיכנס לאחד מחמשת המקומות הראשונים. הצטערתי לשמוע שהמוסד המקסים הזה נסגר, לא רק מפני שהיה בעיניי נקודת אור בשכונה שנמצאת על סף פיצוץ, אלא בעיקר מפני שבעיר בלי "חנן מרגילנים" לא יהיו בסוף גם ישראל אהרוני, אייל שני, חיים כהן, מאיר אדוני ואחרים. כלומר שפים שלכל אחד מהם יש בעברו טבח אתני מסורתי שגרם לו לרצות לענג סועדים.

יכול להיות שבימים שבהם ישנם אנשים שאין להם אפשרות למלא את המקרר (תופעה המוכרת גם בשם "חארטה"), קינה למסעדה שנסגרה היא בבחינת צרות של עשירים, אבל עבורי היא הפכה להוכחה עד כמה רע המצב: כשאין לחם אפשר לאכול עוגות, אבל כשאין מרק דושפרה עם דובדבנים חמוצים בקרקעיתו, אפשר לאכול רק את הלב.