העיקר היום ומחר: השבוע ייכנס לחשבון הבנק שלכם כסף. החל מ־750 ועד 5,300 שקלים, אם בורכתם בעשרה ילדים. לא מספיק לקניית מסיכת קורונה עם יהלומים, אבל בכל זאת עזרה. כל שקל חשוב למי שהכנסתו נפגעה. רוב תושבי ישראל, גם בני המזל שהכנסתם לא נפגעה, ישמחו למענק, אולי יתרמו אותו. כולם, המרוששים והשבעים, יחכו לתום הקורונה בכוכב הלכת שלנו.

הווירוס נראה כעת העיקר. זה לא בדיוק נכון. הוא הדבר הכי דחוף, אבל לא תמיד מה שדחוף הוא העיקר. מנהיג טוב לא שוכח את העיקר גם כאשר יש נושא דחוף. אני מקווה שנתניהו, וגם נתניהו החליפי, מבינים זאת, וחותרים להגשים את העיקר. מה העיקר? ככל שהשאלה יותר נכונה, הרצון לתת לה תשובה קטן יותר, לכן לא שואלים אותה. נראה כאילו המטרה בישראל של היום היא איך לברוח מלהתמקד בעיקר, והכי טוב: לא לשאול בכלל מהו העיקר.

בנימין נתניהו (צילום: דויד כהן, פלאש 90)בנימין נתניהו (צילום: דויד כהן, פלאש 90)

הרבה נושאים מתחזים להיות העיקר. עורך חדשות מעמיד אותם בראש מהדורת החדשות, והם זוכים לבאזז ברשתות. החברה בישראל נמעכת בין המון נושאים, וכל אחד מהם צורח: אני הכי חשוב. נתחיל בקורונה. הקורונה היא העיקר עכשיו, נכון. אבל רק עכשיו. החברה האנושית נמצאת בתקופת פחד מפני וירוס לא מובן ולא צפוי. כל אחד, בכל העולם, חושש לקום עם שיעול, קשיי נשימה ושאר התסמינים. להיות מונשם ומורדם. למות. נראה שזה הוא העיקר. אבל בעיה שתיפתר מחר היא זמנית, ועלולה להשכיח מה יישאר העיקר גם בעתיד.

לרבים, האיום מאיראן נראה העיקר. ברור שהתחמקות של יהודים מפני גזר דין המוות התמידי החל עליהם היא חשובה עד מאוד, אבל הישרדות של עם איננה מטרה, בלי שזוכרים גם מה מטרת ההישארות בחיים.

להרבה אנשים, ההפגנות נגד נתניהו נראות העיקר. שנאה תמיד מתחזה להיות העיקר. המפגינים מכריזים בשלטים ובמגפונים שהם בעד הדמוקרטיה, למרות שלמביטים התמהים מהצד נראה שההפגנות הן נגד השיטה הדמוקרטית המעצבנת את המפגינים. אני מנסה הרבה פעמים להיכנס לראש של המפגינים ולהבין איך הם יכולים גם להאמין שהם לוחמים למען דמוקרטיה וגם לא לקבל את העובדה שנתניהו נבחר בבחירות דמוקרטיות. גם בתוך מפלגתו, שמקיימת בחירות דמוקרטיות פנימיות, וגם על ידי העם, בקלפיות, שלוש פעמים רצוף. נקווה שבסופו של דבר הסתירה בהיגיון הזה תחלחל, ומי שמתנגד לנתניהו מסיבות רציונליות ולא רציונליות יבין שהדרך איננה זעם הפגנות כאשר התוצאה בקלפי לא מקובלת עליו, אלא שכנוע. ואחר כך, לכשיזכה בשלטון, יהיה על המחנה הזה להוכיח שניהול המדינה על ידי כוחות פוליטיים אחרים ומנהיגים אחרים יביאו לתוצאות טובות יותר. זה החלק הקשה יותר.

שלט מחאה נגד נתניהו וגנץ (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)שלט מחאה נגד נתניהו וגנץ (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)

בגלל הסתירה הפנימית הזו יותר ויותר אנשים, גם כאלה שלא הצביעו עבור ביבי, מזהים שההפגנות הן שנאה טהורה שהיא לא דרכם. כתבתי כאן כבר יותר מדי על מה שמראש הגדרתי כלא העיקר. הנה איך מה שאיננו העיקר משתלט על העיקר. יש אנשים שעבורם העיקר היום הוא לפרנס את המשפחה בתקופת הקורונה. זה כואב ונורא, אם אתה משפחה כזו, אבל אפילו זה לא העיקר.

מהו העיקר, אם כן? העיקר שנתניהו צריך לא לשכוח לחתור אליו. העיקר הוא, כמובן, החלת הריבונות על יהודה ושומרון. להרחיב את הגבולות ולכנס תחת כנפי המדינה את כל המתנחלים. אומנם יש בעם שלנו כאלה שחושבים שהעיקר הוא דווקא לא להחיל את הריבונות על המולדת: כלא מאמין אני מביט בעצומה שבה חברי כנסת ודיפלומטים ישראלים לשעבר מפצירים במפלגה הדמוקרטית האמריקאית להכניס למצע סעיף התנגדות להחלת הריבונות הישראלית. הם מיעוט בישראל, ואני מניח שאנשי המפלגה הדמוקרטית האמריקאית יודעים להבדיל בין מיעוט לבין רוב, בהיותם דמוקרטים. אני גם יודע שהאוונגלים האמריקאים ואנשים ישרים אחרים תומכים בישראל בתוך המפלגות האמריקאיות. בקיצור, אפילו כאן יש הרבה טפל.

ההפגנה בבלפור נגד נתניהו (צילום: מרק ישראל סלם)ההפגנה בבלפור נגד נתניהו (צילום: מרק ישראל סלם)

העיקר הוא שהמנהיגים שלנו, נתניהו וגם גנץ, יתרחקו מהטפל, ולא ישכחו את המטרה שעבורה החל מסע שיבת עם ישראל לארצו ובנייתה מחדש, מסע שהצליח רק כי הוא ידע תמיד להתרכז בעיקר בתוך כל בליל הסחות הדעת המשכנעות מסביב.