ביום שישי נחשפתי לראשונה לשמך ולסיפורך המרגש, בטור האנטי־ביבי הקבוע של בן כספית בעיתון זה. דומני שגם רוב הקוראים עשו עמך היכרות ראשונה כאחד מוותיקי ההפגנות בבלפור וגם מגיבורי הקרב בחווה הסינית ב־1973. "תכירו את רמי מתן", נכתב בכותרת המאמר שהכה אותי בהלם.
סיפור חייך מרתק, ישראלי כל כך. בית גידולך, גבורתך במלחמת יום הכיפורים. אתה מהגיבורים האלמונים של המדינה, שסיכנו חייהם כדי להצילה מאלה הקמים להשמידה, ורק בנס ניצלו משדה התופת. שפר גורלך מגורל 163 חללי הקרב בחווה הסינית, המרה שבמלחמות ישראל. והנה, כעבור 47 שנה, אתה מגייס את חבריך הנופלים, ובהם ירון גבעתי ז”ל, נמרוד גאון ז”ל, ישראל בן־ארי ז”ל, שלא ברשותם, למאבק רחוב נגד ראש הממשלה. היאך לא ידעת להפריד בין זיכרון הנופלים הקדושים לבין מה שאתה וחבריך מחוללים בימים אלה בלב הבירה? היאך לא רעדו שפתיך כשהזכרת את שמותיהם בהקשר לאג’נדה הפוליטית המוקצנת?
האמת, לא הייתי כותב מכתב זה, הייתי עובר לסדר היום על הראיון עמך, אלמלא משפט אחד שהשמעת: “באוקטובר 1973 הצלנו את המדינה מאויב חיצוני, היום אנו נלחמים להצילה מאויב פנימי”. כך רשם המראיין את משפט המחץ מפיך – ושניכם אולי חייכתם זה אל זה בסיפוק. לדידך, ראש הממשלה נתניהו הוא לא פחות מ... אויב המדינה. כמו באויב המצרי בשעתו, יש להילחם בנתניהו עד חורמה, לחסלו פוליטית, כדי “להציל את המדינה”. זה אותו אדם שהרבה לפני שנבחר להנהגה, כמעט שילם בחייו במלחמת ההתשה, לא הרחק מהחווה הסינית, והשתתף בכמה וכמה מבצעים להציל את המדינה. אחיו הבכור הקריב את חייו בחילוץ עשרות ישראלים מציפורני הטרור הערבי במבצע יונתן. אז להגיד על ראש ממשלת ישראל שהוא “אויב פנימי”? עד כדי כך שנאתך היוקדת מעבירה אותך על דעתך?
הבנתי שכבר כשנה אתה מפגין בבלפור – כלומר, עוד מלפני הקורונה ומלפני כתבי האישום. תיעובך את מר נתניהו הוא אפוא לא רק אישי, הוא פוליטי. לא תצליח להתכחש לכך. אתה וחבריך אינכם מכבדים את ההליך הדמוקרטי, את שלטון הימין, את הכרעת הרוב גם אחרי הגשת כתבי האישום. אינכם מאמינים במערכת המשפט. השלטים שאתם מניפים והקריאות שאתם משמיעים כבר “חרצו דין”. הכרעת דין ברחוב הפרוע ולא במקום שבו היא צריכה להינתן. כמובן, פסיקת בית המשפט, שכתבי אישום אינם מונעים מראש ממשלה להמשיך בכהונתו, אינה מקובלת עליך. הבה תודה, אתה וכמה מחבריך המפגינים מונעים לא מהמצב הכלכלי ולא מהמצב הבריאותי, אלא ממשטמה אישית חסרת פשר.
נתניהו איננו טלית שכולה תכלת. ביקורת עליו לגיטימית בהחלט. אך מכאן ועד האמירה שיש כאן “דיקטטורה של אדם מטורף” – אין זאת אלא שבך ובחבריך דבק הטירוף, שמסכן את אושיות החברה בישראל. מה אתה יודע באמת על “טיפוסים” (ביטוי שלך) כמו יריב לוין ואמיר אוחנה? והרי מדובר באנשים אידיאולוגיים מאוד, ישרי דרך ואמונה, שמגבים למגינת לבך את ראש הממשלה, מאמינים בדרכם־דרכו הלאומית. ובאיזו התנשאות אתה מדבר על עוזי דיין ואבי דיכטר? וכי שכחת את לחימתם באור ובסתר במשך עשרות שנים למען ביטחון המדינה? אין תרומתם ותעוזתם, כמו גם תרומת נתניהו, נופלת משלך. “אני שליח של החיילים שלי” – אתה מתיימר לומר. מהיכן אתה יודע מה היו ומה יכלו להיות דעותיהם הפוליטיות של הבנים היקרים, אלמלא נפלו וזכו להיות עמנו היום? מי שמך לדבר בשם ה־163, שלבטח דעותיהם היו נחלקות לפי החלוקה הפוליטית היום, אלמלא שילמו בחייהם. לבטח היו ביניהם כאלה שהיו בזים לך על התבטאויותיך חסרות המעצור.
את דבריך, רמי מתן, השמעת בערב תשעה באב. השנה יותר מבשנים עברו היה צריך זה להיות יום של חשבון נפש פרטי ולאומי, שמדליק לכולנו נורה אדומה מפני שנאת החינם שפושה כמגיפה בתוכנו, ואתה ממלביה. אתה וחבריך, בהסתה החמורה שלכם, מסכנים את חוסנה של החברה בישראל, בליבוי ובליווי רוח גבית בתקשורת. בתשעה באב קראנו (באדיבות מכון ממרי) את דבריו של פרופסור ירדני, שהכריז בטלוויזיה הירדנית באין מכלים: “אם נשחרר מחר את פלסטין, נעקור את בתי הכנסת מהשורש ונשליך את אנשיהם לים”. אתה, רמי מתן, היית ממצילי המדינה באוקטובר 1973, איש לא ייטול את תרומתך ותרומתם של אלפי גיבורים אלמונים לביטחון ישראל, אבל כיום אתה והמיעוט המפגין מחלישים מבית את ישראל, למצהלות האויב החיצוני, שאינו מבחין בינך לביני, בניסיונכם לקעקע שלטון נבחר ולפגוע באושיות הדמוקרטיה. זקנתך בבלפור מביישת את גבורתך בסיני.