אם הצדיק רבי נחמן מברסלב היה בחיים היום, הוא היה הראשון שהיה מפרסם ומפיץ חוות דעת שבגין מגיפה עולמית קטלנית אסור באיסור חמור לנסוע לחוץ לארץ להתפלל על קבר של צדיק. לא רק שהיה מפרסם את האיסור, אלא היה מטיף, מתריע וזועק אותו ללא הרף כדי להיות בטוח שחוות הדעת שלו מגיעה לא רק לציבור ככלל, אלא לכל יהודי. רבי נחמן, (1772-1811) נינו של מייסד תנועת החסידות, לא היה מחכה לרשות ממשלתית או עירונית כדי לנקוט צעדים נגד מגיפה שהיתה פורצת בסביבתו. הוא היה יוזם, מצווה ופוקד הראשון על צעדים במטרה לבלום התפשטות נגיף קטלני.
צדיקים וגדולי תורה של פעם לא רק למדו תורה ולא רק הפיצו חסידות. התורה לימדה אותם והחסידות היתה ראשית וקודם לכל מדריכה רוחנית להם, יסוד ובסיס לגדולתם, לכוח השפעתם.
אין ביהדות מצווה, ציווי ונוהג מועדפים, חמורים וקפדניים יותר מאשר שמירה על חיי אדם, השגחה מעולה על חוקי בריאות. פיקוח נפש דוחה הכל. דוחה שבת ודוחה יום כיפורים. כשרופא מתיר לחולה לאכול ביום כיפור, החולה לא רק רשאי לאכול. הוא חייב לאכול. על מצוות התורה נאמר "וחי בהם". למצוות ניתנה והוענקה מעלה מיוחדת ויחודית - עוצמה לחיות את החיים, כלומר בריאות. כשמגיע עניין שמירה על החיים, נוקטת התורה נוסח תקיף, "ונשמרתם מאד על נפשותיכם", דגש על "מאוד".
בעת שמשתוללת מגיפה, שסופה לא נראה, היא בקטגוריה של פיקוח נפש. היא דוחה מצוות ובוודאי מנהגים כמו להתפלל על קברות צדיקים. חכמי התלמוד קבעו לפני אלף וחמש מאות שנים, "דבר בעיר כנס רגליך" (בבלי, בבא קמא, דף ס' עמוד ב') - מגיפה בעיר אל תצא מהבית. מבחינה מעשית, פרקטית, חכמי התלמוד פסקו, הורו והינחו לדורות שבפרוץ מגיפה חובה לצמצם ולמעט את ההיחשפות לחוץ, את היציאה לרחוב ואת ההראות באירועים המוניים. בוודאי את הנסיעה, ההטלטלות ממקום למקום.
להתפלל על קברות צדיקים הוא מנהג יפה. לא רק בראש השנה. גם בימות חול. אבל אם המנהג הזה צופן סיכון קטנטן, איום מזערי, חשש מינימלי להידבקות בנגיף הנורא המשתולל בעולם, הוא נכנס לקטגוריה של פיקוח נפש. אסור באיסור חמור לקיימו. שום תירוץ, שום הסבר, שום אמתלה אינם יכולים להצדיק את קיומו. בזמן שבית המקדש היה קיים בראש השנה לא היתה נהוגה עליה לרגל. יהודים חגגו את החג המיוחד והייחודי הזה בבתיהם, בחוג המשפחה.