1. המטיל והמוטל

הייאוש במערכת הפוליטית הגיע לנקודת רוויה. יש המדברים, ברצינות, על הרצת הנשיא ראובן (רובי) ריבלין לראשות הממשלה. מדברים על זה גם באגף הימני וגם באגף המרכז־שמאלי של המפה הפוליטית. איך? כבר נמצא איך. הנשיא יתפטר, הכנסת תחוקק מה שצריך, הנשיא יעמוד בראש מחנה האנטי־ביבי וינצח בבחירות. אם מישהו מסוגל להביא מצביעי ימין ולא להבריח מצביעי שמאל (בזכות היותו ליברל ממלכתי, בגיניסט, ליכודניק מהזן שהוכחד על ידי משפחת המלוכה), זה ריבלין.

אגב, חובה להדגיש: ריבלין עצמו לא שותף להזיה הזו. אני מניח שאם יישאל, יזרוק את השואלים מכל המדרגות. הוא את הקריירה הפוליטית שלו מיצה. הבעיה היחידה שלו היא שהוא נותר איש הימין הממלכתי האחרון לפליטה. כל השאר הזדכו על מצפונם, על עמוד שדרתם ועל ערכי ז'בוטינסקי בכניסה למעון בבלפור. בתמורה, הם קיבלו ערדליים מניילון, כפפות גומי ואלת בייסבול. אלה שלא מורשים להגיע לשם, מתעטפים בשתיקה. הפחד מצמית. הם לא מעיזים להרים קול, הם לא מעיזים להישיר מבט. מי שיחרוג מהשורה יטופל בחומרה על ידי צייצן הביבים המשפחתי או מי מבריוני התקיפה.

הדרמה האמיתית היחידה שיכולה להתרחש סביב ריבלין היא במקרה שישראל אכן תיגרר על ידי נתניהו לבחירות. משיחות שקיימו איתו מקורבים באחרונה הם התרשמו שאם יהיה לנשיא שיקול דעת בקשר להטלת הרכבת הממשלה על נתניהו, הוא יעדיף להתפטר ולא לעשות את זה. לא מדובר במקרה שבו נתניהו משיג 61 ממליצים ומעלה. במקרה הזה, אין לריבלין שיקול דעת והוא חייב להטיל את הרכבת הממשלה על נתניהו. בכל מקרה אחר, זה פשוט לא יקרה. אם לנתניהו יהיה יתרון מכריע במספר הממליצים על פני יריבו, ריבלין יתפטר ולא יטיל עליו את הרכבת הממשלה. הוא לא יירשם בהיסטוריה כמי שהטיל את הרכבת הממשלה על נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים.

השניים, המטיל והמוטל, לא החליפו מילה בחודשים האחרונים, מאז שוגרה חבורת ביביסטים בוטים במיוחד להפגין מול בית הנשיא בדרישה שיחזיר לנתניהו את המנדט להרכבת הממשלה אחרי כישלונו של גנץ. מתברר שכשמדובר בהפגנות שמשרתות אותו, נתניהו דווקא גמיש. ריבלין שמע את קריאותיהם של המפגינים והבין. סאת סבלו הוגדשה. הוא מיצה את נתניהו לגלגול החיים הנוכחי.

גם בני גנץ מיצה. הוא החליט ללכת עד הסוף, אף על פי שרוב הסיכויים הם שמדובר גם בסופו שלו. אני לא מכיר חברת ביטוח שתסכים לבטח את ההחלטה הזו ועדיין, כל מי שניסה בשבוע האחרון לגשר בין גנץ לנתניהו נתקל בחומה בצורה דווקא בצד של גנץ. האיש הנינוח הזה, שכל חייו בא לכל מקום בטוב, נמצא עכשיו בכי רע. זה לא שהוא לא מוכן להתפשר. יש כמה הצעות לא רעות בקנה וכמה מתווכים שמוכנים לעבוד בהתנדבות. גנץ לא משתף פעולה. הוא הבין שזה כבר לא ישנה. גם אם תימצא פשרה של הרגע האחרון, יגיע משבר נוסף. ואם הוא ייפתר, יבוא עוד אחד.

גנץ הבין שעדיף היה לחתום עסקה עם השטן מאשר עסקה עם נתניהו. האיש פשוט לא מסוגל לקיים הסכמים. הוא ייכשל בפוליגרף אם ידבר אמת. כשהוא משקר, הוא עובר. נתניהו הוא העקרב שמכיש את הצפרדע עוד בטרם העבירה אותו לגדה השנייה של הנהר. כזה הוא. אם למות, אומר גנץ לעצמו, אז עכשיו. זקוף. תוך עמידה על עקרונות ועל טובת המדינה. לפעמים צריך לעשות פשוט את הדבר הנכון למדינה. כלומר תקציב דו־שנתי (זו דעתם של כל אנשי המקצוע ללא יוצא מן הכלל).

ראובן ריבלין (צילום: מארק ניימן, לע''מ)ראובן ריבלין (צילום: מארק ניימן, לע''מ)

2. תוכנית ה־63

אביגדור ליברמן, שמכיר את נתניהו יותר טוב מכל אחד אחר, מאשר את התזה הזו: נתניהו, אומר איווט, לא נערך למשפט. לא מקים צוות הגנה משמעותי. תחנת הרכבת של עורכי הדין נמשכת. אין לו כוונה, על פי ליברמן, להגיע למשפט בינואר. כתבי אישום כאלה מצריכים צוות משפטי מקצועי רחב, מיומן, שיישב על החומרים יום ולילה. גם הנאשם עצמו צריך לקרוא את כל החומרים, ללמוד אותם, הוא זה שיכול לזהות ביעילות את נקודות התורפה של התביעה ואת יתרונותיה של ההגנה. ליברמן מבין בתחום הזה משהו. אבל כל זה לא קורה. ליברמן משוכנע שלביבי אין שום בדל של כוונה לשבת על ספסל הנאשמים או לממן אירוע מהסוג הזה. מסקנתו של איווט פשוטה: נתניהו לא שם. הוא לא נמצא שם נפשית, והוא גם לא יהיה שם פיזית.

אז מה התוכנית שלו? שאלתי. "פשוט מאוד", אמר ליברמן, "הוא ילך לבחירות בנובמבר, אם הוא ישיג 63 מנדטים בלעדיי, הוא מעביר פסקת התגברות פלוס חוק צרפתי וסוגר עניין. אם הוא מפסיד, הוא יחתור לעסקת טיעון מהירה. משפט? זה לא יקרה. כל אחד שמעט היגיון בראשו מבין את זה". אז יש שתי אופציות, אמרתי לליברמן, או שאתה צודק, או שההיגיון כבר לא שם ונתניהו נסחף להלך רוח משיחי־פטאליסטי מסוכן בהרבה. "אין מצב", אמר ליברמן, "כשזה קשור בו, הוא הגיוני". אגב, ליברמן לא נקב סתם במספר 63 מנדטים. להערכתו, יש בליכוד לפחות שני ח"כים שלא ירימו את ידם לחקיקה שנועדה למלט את נתניהו מאימת הדין.

זו הסיבה שנתניהו מתכוון להעביר לחרדים 400 מיליון שקל בהליך עוקף תור: בעוד כל המערכות והמשרדים ה"רגילים" נאלצים לחכות לתקציב מדינה שלא מגיע, את החרדים צריך לפצות מיד. הם היחידים שמסוגלים לבלום את המרוץ המטורף של הנאשם לבחירות רביעיות. הרי הם הבטיחו. זוכרים את זעקות השבר של אריה דרעי לפני ואחרי בחירות מועד ב' ו־ג'? את השבועות והנדרים של גפני וליצמן? ובכן, גם כאן מדובר בחבורת אופורטוניסטים. דרעי, המבוגר האחראי בממשלה לכאורה, היה צריך לעשות דבר פשוט: להגיד את האמת. "אדוני ראש הממשלה, חתמת על הסכם הרוטציה, הבטחת שאין טריקים ואין שטיקים, חתמת על תקציב דו־שנתי, אתה יודע שזה מה שהמדינה צריכה, אני דורש ממך להפסיק את המשחקים כאן ועכשיו. יש גבול לכל תעלול. החרדים לא ייתנו לך להמשיך לשגע את המדינה. תודה".

תנוחו, זה לא יקרה. ה־400 מיליון שקל ירגיעו את הקיבה המקרקרת של הישיבות, יפייסו את הרבנים והאדמו"רים, וכל השאר לא מעניין. המדינה? היא כבר תסתדר. נלך לבחירות, אומרים החרדים לעצמם. אם ביבי ינצח, נמשיך לקבל מה שאנחנו צריכים, אם ביבי יפסיד, יצטרכו לקנות אותנו. אז מה הדרך היחידה לגמול לחרדים על ההתנהגות המחרידה הזו? ביום שאחרי ביבי, להשאיר אותם קדנציה או שתיים מחוץ לממשלה. ממשלת כולם, בלי חרדים. זה אפשרי. זה קרה בעבר. זה אפשר לשר האוצר לבלום את הקריסה הכלכלית של האינתיפאדה השנייה, לפרק את מלכוד "השמן והרזה", להוריד את קצבאות הילדים שהפכו את "המשפחה" למפעל מניב (בעיקר אצל החרדים והבדואים), להעלות את הפריון, את ההשתתפות בשוק העבודה ואת התוצר. לשר האוצר ההוא קראו בנימין נתניהו. איפה הוא? גם הוא נחטף על ידי משפחת נתניהו. הוא היה, ואיננו עוד.

אביגדור ליברמן (צילום: מיכאל לוריה)אביגדור ליברמן (צילום: מיכאל לוריה)

3. גנץ בשבע שגיאות

נחזור לגנץ: אפילו המשאלה למות זקוף אינה פשוטה עוד. ראש הממשלה החליפי סובל מבעיית גב קשה, המצריכה ניתוח דחוף. הוא דוחה את זה הרבה זמן. מדובר, כנראה, בפריצת דיסק חריפה. הדבר האחרון שהוא צריך עכשיו זה כיסא גלגלים. אז הוא מתייסר. ככל שנתקרב לדד־ליין (25 באוגוסט), ייסוריו יגברו. על פניו, בחירות עכשיו זו האופציה הכי פחות טובה מבחינתו. גבי אשכנזי קרא לזה השבוע "נשכבנו על הרימון". רק שמדובר בפצצת מצרר.

המתווכים למיניהם אומרים לגנץ דבר פשוט: בוא נמצא פשרה. גם אם זה ישאיר לביבי אופציה לברוח מהרוטציה בשנה הבאה. שום דבר טוב לא מאיים על נתניהו בחורף הקרוב. לשנה הבאה הוא יגיע עם שלוש ישיבות בשבוע בבית המשפט המחוזי, כנראה עם ביידן בבית הלבן ועם מצב כלכלי מחמיר והולך. בדצמבר אי אפשר יותר לדחות את תשלום המשכנתאות. ישראלים רבים ייזרקו מבתיהם. חלק ניכר מהם מצביעי נתניהו. גם אם ביבי יחליט לברוח לבחירות במרץ, עדיף לך בחירות במרץ מאשר בחירות בנובמבר.

אין לי מושג מה גנץ יחליט. הצעתם של צבי האוזר ויועז הנדל מדרך ארץ לדחות את הדד־ליין על התקציב במאה ימים נראית, על פניו, כאופציה ההגיונית היחידה למבוי הסתום הנוכחי. בנובמבר יתקשה נתניהו לשכנע את הציבור שעדיין עדיף תקציב חד־שנתי (כי השנה כבר מסתיימת). מצד שני, נתניהו כבר שכנע את מצביעיו שאנשים כאביחי מנדלבליט ורוני אלשיך קשרו קשר להדיחו, כך שהכל אפשרי.

בינתיים, במקום לפתח חושים פוליטיים, להשתפר תוך כדי תנועה וללמוד את רזי הג'ונגל שאליו נקלע, מפתח גנץ בעיקר מלנכוליה ופרנויה. ביקורו ביום רביעי במכון הביולוגי נשמר בסודיות קיצונית. הסיבה: שלא ייוודע מבעוד מועד לנתניהו, שיזמין את עצמו להצטרף. הוא כבר עשה את זה לגנץ פעמיים (בביקור קודם במכון ובביקור ברפאל). אז גנץ הצליח להגיע למכון הביולוגי לבדו, אבל זה לא ממש עזר. רבע שעה אחר כך ארגן נתניהו לעצמו שיחת ועידה עם מנכ"ל המכון כדי להידחף לפריים של גנץ ולו באיחור מסוים. כל זה סביב הודעת המכון על תחילת הניסויים הקליניים בבני אדם בחיסון לקורונה, כמובן. חיסון עצמו עוד אין, גוזרי קופונים יש ויש.

יום קודם, ביום רביעי, גנץ כינס את סיעת כחול לבן בהתראה קצרצרה בכנסת. אנשים חשבו שהוא מתפטר. "אחד מחברי הכנסת שאל אותי אם בכוונתי להתפטר", אמר גנץ לח"כים שלו, "ובכן התשובה היא לא. אני מנהיג כחול לבן, אני כאן, אני נשאר כאן". זה מה שהוא רצה להגיד להם.
ככה לא עושים מנהיגות. ככה מדגמנים חוסר ביטחון עצמי. גם הסיפור שלו עם גבי אשכנזי הוא סוג של נח בשבע שגיאות. כפי שנתניהו בחיים לא ימצא שותף נוח מגנץ כך גנץ בחיים לא יחלום על פרטנר נאמן מאשכנזי. כשאשכנזי שותק, סביבת גנץ זועמת עליו: הוא נותן לבני לדמם ולא בא לעזור. כשהוא מתראיין, והוא יודע להתראיין, מרימים גבה. השבוע ישב אצל קרן מרציאנו ונתן הופעה מצוינת. קצר, חד, בטוח בעצמו, ממוקד. ניסה אפילו לתקן את פארסת ה"לא רוצה ללכת לבית הספר" של גנץ אצל דנה ויס שבוע קודם. אשכנזי יצא מצוין מהריאיון הזה, מה שגרם לדאגה בסביבת גנץ. מה הוא זומם? אז תנוחו, חברים. הוא לא זומם כלום.

את שערי הגיהינום פתח משפט שאמר אשכנזי בראיון קודם, כשנשאל על הצטרפות אפשרית של אחיו הגולנצ'יק גדי איזנקוט לפוליטיקה. "הממלכה קודמת למלך", ענה אשכנזי ונתן למראייניו להבין שהוא לא פוסל שום אפשרות על הסף. אגב, את המשפט הזה אומר אשכנזי מהרגע שבו נכנס לפוליטיקה כשהוקמה כחול לבן. גנץ, ובעיקר אנשיו, רתחו מזעם. פרח מזיכרונם מאמר של רביב דרוקר שפורסם כמה ימים קודם, בהם צוטטו מקורבי גנץ כאומרים שאם גנץ יסכים לוותר על הבכורה לטובת מישהו, זה יהיה "גדי, לא גבי".

רבותיי, תירגעו. כרגע, אין לגנץ בכורה שהוא יכול לוותר עליה. יש בקושי נזיד עדשים באושים. במקום להתקוטט כילדים מנוזלים, תתמקדו במטרה החשובה באמת. אל תורידו עיניים מהכדור. הקייס שלכם צודק. ישראל צריכה תקציב דו־שנתי עכשיו. ישראל זקוקה למנהיג מפייס, ולא משסע. דובר אמת, ולא שקרן פתולוגי. מנהיג שממוקד בטובת המדינה, לא בטובת המשפחה. יש לנו ראש ממשלה חליפי, אבל אין מדינה רזרבית. תודה.

מי שמנסה בכל זאת ליהנות מהמצב (וזה לא קל) הוא ליברמן. ביום רביעי נשא בכנסת נאום תוקפני על הניסיונות לבלום את המחאה. ככל שדיבר, כך הלכה המהומה וגברה. חברי הכנסת של הליכוד התפוצצו מולו במליאה. את עדת הצווחנים הובילה, איך לא, מאי גולן. גם שלמה קרעי הצטיין. דיקטטור, זעקו לעברו, כשהכריז שהאופוזיציה לא תשלים עם הניסיון להשתיק אותה, עם הניסיון לבלום אותה, שחובתה של האופוזיציה להתריע נגד הדיקטטורה, שאסור להשלים עם תופעות קומוניסטיות של השתקה, וכו' וכו'. כשהצעקות איימו להפיל את תקרת המליאה על הנוכחים, עצר ליברמן וגילה לנוכחים שהוא מקריא את נאומו של יו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו ב־1995. מילה במילה.

בני גנץ  (צילום: אלי דסה)בני גנץ (צילום: אלי דסה)

4. נפגעי הקורונה

פרופ' רוני גמזו העביר לפני יומיים בקבינט הקורונה את תוכניתו לביטול הגבלות סוף השבוע והחלת מדיניות הרמזורים. זה לא היה קל. נדמה לי שגמזו יבין בקרוב מה שגנץ הבין באיחור. ההיסטוריה והסטטיסטיקה מוכיחות שאף אחד לא יוצא בחיים מחיבור או מהסכם כלשהו עם בנימין נתניהו. בינתיים הופכת הקורונה גם את חייהם של פוליטיקאים רבים לסיוט. לשכתו של השר אלי כהן, למשל, מבודדת ומשתעלת כולה. לפחות יועצת אחת זוהתה כבר כחולה מאומתת,  וייתכן שיבואו רבים נוספים בעקבותיה. השר עצמו בבידוד מיום שישי שעבר, בעקבות הפגישה ההיא עם הפעיל ההוא, אלון אזולאי, שהדביק חצי כנסת בקורונה.

מה שמעניין יותר הוא מה שמתרחש מאחורי הקלעים. בעיקר בליכוד. רבים משרי וח"כי הליכוד נפגשים זה עם זה לאחרונה בחשאי. למה בחשאי? כדי שבבלפור לא יגלו ויחשדו. פגישות שלא נכתבות בלו"ז ומתקיימות בחדרים צדדיים, לפעמים גם בלי טלפונים סלולריים. מה קורה כשמתברר שאחד הנפגשים נחשף לחולה מאומת? בניגוד לאזרחים בני תמותה, נבחרי ציבור לא עוברים איכוני שב"כ בדרך כלל. הם עוברים חקירה אפידמיולוגית רגילה. הם יכולים פשוט לא לדווח על פגישה שקיימו, כדי לא להסגיר את עצמם מרצון לצייצן הבטלן מבלפור, שיאשים אותם מיד בבגידה בנסיבות מחמירות. בימים אלה עדיף לפגוש את חסן נסראללה מאשר, נניח, את גדעון סער.

אז כמה מקרים כאלה התרחשו בשבועיים האחרונים. אני לא מפרט כאן את השמות, מחשש אמיתי לפיקוח נפש. בכיר ליכוד אחד אמר לי השבוע במפורש שהוא מעדיף לחלות בקורונה פלוס כולירע מאשר להסתבך עם לה פמיליה (ואין הכוונה כאן לאוהדי בית"ר). "מהקורונה יש לי סיכוי לצאת בחיים", הודה.

ובאותו עניין: גרונו של יו"ר ועדת חוץ וביטחון, צבי האוזר, ניחר בשבועות האחרונים, אבל לשווא. האוזר מקבל את כל נתוני הקורונה ויודע לקרוא מספרים. תעקבו אחריי רגע: בחודש יולי נכנסו לבידוד בעקבות איכוני השב"כ וחקירות אפידמיולוגיות 415 אלף ישראלים. מספר אדיר. אובדן עצום של ימי עבודה ותוצר למשק, המדמם בלאו הכי. המבודד הממוצע נכנס ל־8 ימי בידוד (כי הבידוד נספר מרגע המפגש עם החולה, בדרך כלל עולים על זה באיחור של כשבוע). כ־10% מהמוכנסים לבידוד מתגלים כחולים. 90% יוצאים מהבידוד בריאים. עכשיו תתרכזו: מתוך 10% החולים, ביומיים האחרונים של הבידוד מתגלים כחולים רק 3%. הכוונה ל־3% מה־10%, לא מהמספר הכללי. במילים אחרות: היומיים האחרונים של הבידוד כמעט לא מניבים גילוי חולים חדשים.

"מתבקש להסיק מסקנות מיידיות", אומר האוזר, "ופשוט לקצר את הבידוד ביומיים. מה לא מובן בזה? כולם מדברים על הצורך לאזן בין השיקולים הכלכליים, החברתיים והאפידמיולוגיים. אז בבקשה, ההחלטה הזו היא המחשה קלאסית של האיזון הזה. תאמין לי", הוא אומר, "לא צריך כאן החלטה אמיצה. זו אינה החלטה אמיצה. זו החלטה חכמה ומתבקשת. יש בה ניהול סיכונים ידוע על סמך מידע מבוסס. אם אתה מקצר את הבידוד ביומיים, אתה מפסיד מעט מאוד חולים אבל מרוויח 700 אלף ימי עבודה למשק בחודש. אתה מבין את המשמעות של זה? ועל הדרך, קיצרת את הבידוד ב־25%, כי יומיים מתוך שמונה ימי בידוד ממוצע זה רבע".

אז למה זה לא קורה? שאלתי את האוזר, "אין לי מושג", ענה, "אני מנדנד למערכת בוקר, צהריים וערב. מדבר לעצים ולאבנים. בסוף נשברתי. הודעתי שאם זה לא קורה בשבוע הבא, אני פשוט מבטל את איכוני השב"כ בוועדה. חד וחלק". עם מי דיברת? שאלתי. "עם כולם", ענה, "שלחתי מכתב מפורט לפרופ' חזי לוי מנכ"ל משרד הבריאות, כשבא גמזו שלחתי גם לגמזו. כל המידע גלוי והוצג אצלי בוועדה. אין לי הסבר לחידלון הזה, פשוט אין לי".

פרופ' רוני גמזו (צילום: צילום מסך רשת 13)פרופ' רוני גמזו (צילום: צילום מסך רשת 13)

5. חטיבת גלנט

בשנים האחרונות מקפיד נתניהו למצוא את האדם הכי פחות מתאים לתפקיד מסוים, ולמנותו. נדמה לי שבמינוי יואב גלנט לתפקיד שר החינוך שבר נתניהו את כל שיאיו הקודמים בתחום הזה. זה יכול היה להיות מגוחך, אלמלא נזכרתי שיותר משני מיליון תלמידים אמורים לחזור לשנת הלימודים בספטמבר הקרוב. הסיכוי שהסיפור הזה ייגמר בשלום גבוה רק במעט מהסיכוי שנתניהו יקיים את הרוטציה.

גלנט הוא איש צבא, לא רק בדרגה. גם באופי. האיש עוד לא התאזרח. הוא משוכנע שנתניהו מינה אותו למפקד מערכת החינוך. הוא היחיד שמשוכנע בזה. בחודשיים וחצי הצליח גלנט להכריז מלחמה על כמעט כל גורם משמעותי במערכת. האחרים, הכריזו מלחמה עליו. השיא הגיע השבוע, כשגלנט הורה לבכירי משרדו להחרים את ועדת החינוך של הכנסת. תארו לעצמכם שצה"ל יחרים את ועדת החוץ והביטחון או המשטרה את ועדת הפנים. אין פרקטיקה כזו. אין תקדים לאירוע כזה. אבל גלנט אוהב לקבוע תקדימים ולשבור שיאים. בסוף, אסור לשכוח שהוא האדם היחיד שהממשלה מינתה לרמטכ"ל צה"ל וביטלה את המינוי זמן קצר לאחר מכן.

נתחיל ברן ארז. כל פוליטיקאי מתחיל יודע שעם היו"ר הנצחי של ארגון המורים העל־יסודיים צריך להתעסק בזהירות, ברגישות ובתחכום. גלנט הגיע עם D9. בתוך זמן קצר גילה שה־D9 שהביא, חרש על גבו. הוא החרים את ארז תקופה ארוכה ואחר כך ניסה לאלץ אותו להעסיק את המורים ביולי דרך בית המשפט. ארז הביס אותו ללא תנאי. בדיעבד, מזלנו שכך היה. לא הייתה שום סיבה לפתוח כיתות על־יסודי ביולי. זה היה מתדלק את הקורונה עוד יותר. אצל רן ארז עשה גלנט את הסטאז': הוא בא בלי הכנה, בלי עבודת מטה, בלי שיקול דעת ובלי שכל. הוא היה בטוח שארז פקוד שלו ולא הבין שהמצב קרוב יותר להיות הפוך.

הלאה: יפה בן דוד, יו"ר הסתדרות המורים. גלנט הנחית עליה מתווה לפתיחת שנת הלימודים בלי להתייעץ, בלי לעדכן, באופן חד־צדדי. כאילו מדובר במח"ט תחת פיקודו. ובכן, זה לא עבד. גם ועדי ההורים מתנגדים למתווה של גלנט, מאותה סיבה.

נעבור לוועדת החינוך. כאן, צריך להתעכב. ההוראה של השר לאנשי משרדו להחרים את הוועדה היא הפרת אמונים פר אקסלנס. אגב, בראש הוועדה עומד ח"כ מהקואליציה שגלנט חבר בה. לא מדובר באיש חיזבאללה. תוצאה ישירה של ההחרמה המופקרת הזו היא, למשל, העובדה שעד היום עוד לא התנהל דיון בתשלומי ההורים לשנת הלימודים הבאה. מדובר במיליארדים. אי אפשר לפתוח את שנת הלימודים בלי זה. צריך זמן כדי לגבש את זה, גם בשנה שבה התשלומים יהיו מצומצמים. אבל גלנט מחרים. הוא בטוח שתכף מישהו יצעק "הקשב" וח"כ רם שפע יצדיע לו.

שר החינוך יואב גלנט מציג את מתווה החזרה ללימודים (צילום: אבשלום ששוני)שר החינוך יואב גלנט מציג את מתווה החזרה ללימודים (צילום: אבשלום ששוני)

הלאה: בין משרד האוצר למשרד החינוך יש היום פערים של מיליארדים בכל הקשור לתקציב. מדובר בכל תוכניות הלימודים שאינן שייכות ללימודים הפרונטליים. פרויקטים כמו קרן קרב, קרן הילה והעשרות רבות נוספות. גם כאן, מדובר במיליארדים. גם כאן, מדובר בתוכניות לימודים חיוניות. אם הן לא יתוקצבו, צפוי פיטורם של אלפים רבים של מורים. שרי החינוך לשעבר גדעון סער ונפתלי בנט התייחסו למשבר הזה השבוע (בנט בנאום במליאה, סער בציוץ נוקב). אבל גלנט ממתין שכולם יסתדרו בשלשות ואז הכל יסתדר.

הגענו לשיא: לגלנט אין שמץ של מושג או ניסיון בענייני חינוך. הוא בילה כל חייו בצבא. היה לו במשרד מנכ"ל מקצועי, רב ניסיון ומוערך עד מאוד: שמואל אבוהב. מדובר במי שהיה מנכ"ל משרד החינוך אצל ארבעה שרים (יולי תמיר, רפי פרץ, נפתלי בנט וקצת גלנט) ומנכ"ל משרד השיכון אצל שני שרים. משרת ציבור קלאסי. לקח לאבוהב ימים בודדים להבין שהוא חייב להימלט על נפשו מזירת האסון. הוא הניח מכתב התפטרות אבל הדגיש שיישאר "כמה שיידרש". להערכתי, אם גלנט היה מבקש מאבוהב להישאר עד אחרי פתיחת השנה, היה נענה בחיוב. אבל גלנט לא ביקש. עצם העובדה שאבוהב העז להתפטר הייתה בלתי נסבלת. הוא מינה מיד במקומו איש צבא.

צריך להבין: מערכת החינוך היא המורכבת, המסובכת והמאתגרת ביותר במערכות הממשל בישראל. יש בה הכל: חרדים, בדואים, ערבים, יהודים, מגזרים לרוב, בעיות, תיאומים, אגואים, ויכוחים פוליטיים, מחלוקות דתיות, ועדי עובדים, ועדי הורים. עכשיו תוסיפו לכל זה את הקורונה, שאותה מנסים גם ותיקי המשרד ללמוד עדיין. כדי לנהל את המערכת הזו צריך להכיר אותה. הגיוני היה שגלנט יבחר מי שבא מהמערכת, צבר בה ניסיון, מכיר אותה מבפנים. היגיון לחוד וגלנט לחוד. הוא הביא לתפקיד את ראש המטה שלו, קצין ראוי שהיה הקצין הלוגיסטי שלו בפיקוד דרום. מבין במשאיות תחמושת ופריסת אוגדה משוריינת. אין לו מושג איך נראית כיתה, מה זה סכסוך עבודה, איך נראית מועצה פדגוגית, ואיך בונים מערכי לימוד. הכי גרוע: אין לו מושג איך מסתדרים עם רן ארז ויפה בן דוד. בצה"ל פותרים בעיות כאלה בסיכול ממוקד. במערכת החינוך הסיכול ממוקד פחות ופועל בדרך כלל נגד המסכל.

"מה שאני מבין עד עכשיו", אמר לי השבוע בכיר במערכת, "הוא המזל הגדול שהיה לנו שהאיש הזה לא הפך לרמטכ"ל. תפיסת העולם שלו בנויה משליטה ושולט. הוא השולט, כמובן. בכל משפט הוא חוזר לפחות חמש פעמים על המילה 'אני'. הממשלה מינתה אותו, הוא ראש המערכת, הוא בעל הסמכויות, הוא המחליט. אף אחד לא הסביר לו שיש כאן 200 אלף מורים, 2.3 מיליון תלמידים, הם צריכים מנהיג, לא מפקד. הם צריכים מישהו להזדהות איתו, להאמין בו, ללכת אחריו מתוך כוונה ורצון, ולא בפקודה. זה לא עובד כאן בפקודות".

נדמה לי שבחורף הקרוב הדבר האחרון שיחסר לנו זה כאוס גם במערכת החינוך. כל מה שנותר לקוות הוא שהנבואה שקראתם כאן תתבדה במלואה ושר החינוך יתעשת ברגע האחרון ויבין איפה הוא נמצא, מהם כללי המשחק, מי נגד מי ואיך מנהלים את כל זה.

bencaspit5@gmail.com