לצד העיסוק האינטנסיבי בקורונה, במשבר הפוליטי, בלבנון, בעזה ובשאר ירקות – וכמובן בטרם התבשרנו במפתיע על השלום עם אבו דאבי ואמירויותיה - מראים לנו ערוצי החדשות מפעם לפעם את הישראלי המכוער, זה שיוצא לנפוש בשמורות הטבע, באתרים היפהפיים, לחוף הכנרת, לצד נחלים, ומותיר אחריו גלי אשפה. משפחות מתפרשות על פני דשאים מוריקים, כובשות מקורות מים, פורשות מחצלות, פותחות שולחנות תחת כל עץ רענן, ועליהם הררי מזון שסחבו מהבית. פיקניקים בחיק הטבע, באוויר הצח, בצל עצים. משפחות חוגגות ומזהמות.
קשה לרדת לנבכי נפשם של אנשים, שנהנים מכל טוב הטבע ומשאירים מאחוריהם שאריות של מזון, בקבוקי פלסטיק, שברי כלים, שהופכים את האתרים למזוהמים, מקור למחלות ולהדבקות. מה חושב לעצמו אותו ישראלי שמצפצף על רשות הרבים אחרי שניצל אותה במשך שעות ארוכות של השתרעות ושביעה? המראות האלה של אשפה וזוהמה מרתיחים את הדם. מים צוננים נהפכו לזרמים עכורים, מרבדי דשא הפכו למשטחי אשפה. רשות הרבים פרוצה לחלוטין, איש הישר בעיניו יעשה - ויזהם.
אבל מה כי נלין על המראות המבחילים שצצים מדי יום במרחבי הטבע שלנו, לעומת הרוח שמשתוללת במרחבים הציבוריים־חברתיים שלנו? מדי יום ביומו אנו רואים ושומעים זיהום מילולי בכנסת, בהפגנות, בכלי התקשורת, שכמוהו לא היה מעולם. שיח פרוע, שפה אלימה, שנאה תהומית, השתלטו על המרחב הציבורי. את שאריות האשפה באתרי הטבע מנקים בלית ברירה פקחי רשות שמורת הטבע ומתנדבים. אבל מי ישים סכר לפיות המטנפים אלה את אלה במאמרים בעיתונים, ברשתות החברתיות, בראיונות בטלוויזיה, מעל בימת הכנסת, בהפגנות?
לאחרונה גילינו אמפתיה לשכנתנו מצפון בעקבות פיצוץ הדמים, שאת האשמה בו מטילים רבים בלבנון על ארגון הטרור חיזבאללה. במידה מסוימת, לבנון וישראל דומות: שתי מדינות מפוצלות ומשוסעות, שבהן כל דאלים גבר, בשפה, בביטוי, בהטחת נאצות, בזיהום השפה והאדמה, עד כדי אלימות רחוב והפגנות פרועות. כמעט עד אנרכיה והפרת כל חוק וסדר. אך אחד מההבדלים הרבים ביניהן הוא ששם הממשלה התפטרה בעקבות הפיצוץ שהרס כמחצית מהבירה ביירות והותיר 300 אלף אזרחים ללא קורת גג. וכאן, להבדיל אלף אלפי הבדלות, האם על ממשלת ישראל להיענות לקריאות של המיעוט האגרסיבי העולות מהכיכר? האם על נתניהו וממשלתו להתפטר? האם עלינו ללכת לבחירות רביעיות? התשובה היא לא ולא. חלחלה אוחזת כל מי שעתיד המדינה, כלכלתה ובריאותה יקרים לו רק מעצם המחשבה על בחירות בתוך הקלחת הנוראית שאנו נתונים בה. שהרי אם נלך לבחירות, יחסי הכוחות לא ישתנו, והשסעים והאלימות יחמירו עד כדי סכנה אמיתית של מלחמת אחים.
השיח המזוהם מופנה קודם כל כלפי ראש הממשלה בנימין נתניהו. אכן, גם אותו (ואת בנו) אי אפשר לפטור מאמירות ירודות, מהתפלמסות מיותרת על עניינים של מה בכך. ההפגנות הן אקט דמוקרטי, אבל כשמביטים על המפגינים, על המסרים שלהם, כשרואים את אלה שמלכלכים במיצגיהם את המרחב העירוני, שמפגינים אי־נכונות לקבל את הכרעת הרוב ופסיקות בית המשפט, התשובה הנחרצת להם היא אחת: חכו לבחירות במועד שנקבע בחוק.
לתוך הבוקה ומבולקה הזאת פרץ לחלל חיינו הסכם השלום עם מדינה ערבית שלישית, בתקווה להרחבתו של מעגל השלום. מילים רבות כבר נשפכו על הסכם זה, שתוכנו המלא ומלוא מהותו טרם הובררו פומבית. האם אכן יהיה זה שלום חם, שלא כשלום הקר עם מצרים וירדן? האם הוסר נושא סיפוח בקעת הירדן או רק נדחה? האם תקום מדינה פלסטינית או שמא יישאר המצב ביהודה ושומרון כהווייתו? כך או כך, אחרי כמה רגעי חסד לראש הממשלה, בזכות ההישג המדיני הגדול הרשום על שמו בשלהי כהונתו, אין ספק שנתניהו לא יאותרג בשמאל כמו אריאל שרון המנוח, בהתנתקות החמורה שחולל לפני 15 שנה. השבחים הרגעיים שחלקו לנתניהו גדולי יריביו בתקשורת - יתפוגגו עד מהרה. לא כן בציבור הרחב.
בימים כתיקונם, הייתי מייעץ לבנימין נתניהו להעביר את שרביט השלטון למנהיג חדש, וזאת אחרי 14 שנים במצטבר של כהונותיו כראש הממשלה. לא בימים אלה. ימים של מגיפה, של אבטלה, של אלימות, של בלוני נפץ בעזה, של חיזבאללה. כשרואים את כל הקמים באלה הימים להפיל את האיש שנושא כמעט לבדו את כל מעמסת העניינים הללו, חייבת להתרחב התמיכה בו. בעקבות הסכם השלום המפתיע שמחזק מחדש את מעמדו של נתניהו ואת האמון במנהיגותו, על כל הצדדים להתעשת ולהסיר את הרוח הרעה הפורעת בתוכנו.