זו לא הייתה ועידה, אלא תוכנית טלוויזיה מחויטת היטב עם תמונות נוף מרהיבות בנוסח "נשיונל ג'יאוגרפיק". בחירתו של המועמד הידוע מראש, ג'ו ביידן, לוותה במעין מפקד טלוויזיוני שנועד ליצור רושם של תמיכה המונית. הדמוקרטים הבינו שהבחירות ייסובו בעיקר על נושא אחד: מגיפת הקורונה ומה שנתפס כמחדלו של הנשיא טראמפ בעניין זה. אך מארגני האירוע גם רצו למנוע מצב שבנאומים יתגלו הניגודים החריפים בין הפרוגרסיבים, כלומר השמאל הקיצוני, שרוצים בין היתר לפרק את המשטרה, ובין המרכז הפוליטי של המפלגה שג'ו ביידן וסגניתו קמלה האריס נמנים עמו. לכן הוקצו, למשל, לנאום של חברת הקונגרס אלכסנדריה אוקזיו־קורטז, הכוהנת הגדולה של הקבוצה הפרוגרסיבית, 60 שניות בלבד.
הנאום של ביידן עצמו אומנם לא ייחרת בזיכרון כנאום היסטורי, אך הוא דילג בהצלחה בין הביוגרפיה האישית שלו, תלאותיו המשפחתיות, אמונתו באלוהים וכו' לבין המסר המרכזי של המאבק בקורונה. היו גם נאומים נוספים, כולל של לשעברים, חוצי קווים מהמפלגה הרפובליקנית, ושל הזוג אובמה, אבל אף מילה לא נאמרה על מעמדה של אמריקה בעולם או על נושאים מדיניים בכלל. בשוליים דיברו על נושאים חשובים אחרים - קצת על כלכלה, אך לא הרבה כי בעניין זה עשוי לטראמפ להיות יתרון - והרבה על "שחר חדש", שזו תמיד סיסמה בטוחה בפוליטיקה. המסר המרכזי היה: "רק לא טראמפ" - כמו בישראל "רק לא ביבי" - אך ייתכן שזה יפעל דווקא לטובת טראמפ, כפי שבישראל זה פועל לטובת נתניהו.
שמה של ישראל לא עלה במפורש, אך ישראל חייבת להיות ערה לניסיונות החדירה השיטתיים של הקבוצה השמאלנית והאנטי־ישראלית, ובחלקה האנטישמית, למוקדי הכוח של המפלגה. ביידן ידיד מוכח של ישראל וידיד אישי של נתניהו, אך המאבקים הפנימיים במפלגה עלולים לתת סימנים גם במדיניותה. מי שלא נאם בוועידה הווירטואלית הזאת היה בן רודס, לשעבר סגן היועץ המדיני של הנשיא אובמה, שנקט לעתים עמדות בעייתיות מבחינת ישראל והצדיק את הצבעת ארצות הברית נגדה במועצת הביטחון, ושהיה אחד מאדריכלי הסכם הגרעין עם איראן, אך מאמרו שהתפרסם לאחרונה ב"פוריין אפיירס" יכול היה להיחשב למצע המדיני של השמאל הקיצוני במפלגה הדמוקרטית. רודס ביקורתי לגבי הבריתות של אמריקה עם ישראל, עם ערב הסעודית ועם איחוד האמירויות וקורא להשתחרר מהעמדות של הנ"ל נגד איראן ולחזור להסכם הגרעין כ"צעד ראשון ליוזמות דיפלומטיות עתידיות". בנושא הישראלי־פלסטיני רודס סבור שעל אמריקה להכתיב לצדדים את פתרון הקבע.
אך ייתכן שדווקא הסכם השלום החדש, שגם ביידן תומך בו, יעניק לישראל פתיח חיובי ליישור ההדורים עם הזרם המרכזי במפלגה הדמוקרטית. ערעור היחסים נבע, בין היתר, מדבקותה של המפלגה בנוסחאות מדיניות בלתי רלוונטיות ומההתנגדות של ישראל להסכם הגרעין האיראני. ניצחון הדמוקרטים איננו מובטח, אך גם אם כהונתו של טראמפ תימשך עוד ארבע שנים, מטרה ישראלית חשובה צריכה להיות שיקום התמיכה משני עברי המתרס הפוליטי.
ואם הזכרנו את הסכם השלום, צריך להתייחס לשתי מיני־סערות קנטרניות בעניין זה. הראשונה, מדוע נתניהו לא הכניס מראש את גנץ ואת אשכנזי לסוד העניין? כאילו שבן גוריון עדכן את שר החוץ שלו משה שרת במהלכים עם הצרפתים לקראת מבצע סיני או שבגין שיתף את שריו בפגישה הסודית בין משה דיין לסגן נשיא מצרים להכנת ההסכם עם מצרים. נראה שנתניהו ידע מה שעשה. והשנייה - בעניין מטוסי האף־35 שישראל כביכול הסכימה שיימכרו לאיחוד האמירויות כחלק מההסכם. ראש הממשלה הכחיש וכן עשה הצד השני, אך מוזר לחשוב בכלל שלישראל יש וטו מוחלט על אספקות נשק אמריקאיות לצד כלשהו. יש אומנם התחייבות חוקית אמריקאית לשמירה על יתרונה האיכותי של ישראל, אך הממשל הוא שקובע את גבולות העיקרון הזה, וזה לא הפריע למשל לוושינגטון לספק מטוסי קרב מתקדמים למצרים ומטוסים לסעודיה. ישראל אמונה על כך שכמו בעבר, אם אכן תהיה עסקה כזאת, תשמור על יתרונה האיכותי. גורמים ביטחוניים, כולל האלוף (במיל') גיורא איילנד אף סבורים שמפאת הנושא האיראני, אספקת המטוסים עשויה להיות באינטרס הישראלי. מכל מקום, ענייני ביטחון הם חלק מאסטרטגיה מדינית כוללת, ובכלל כדאי לזכור שדיפלומטיה היא עניין של תן וקח ולא של קח וקח.