ריבוי התוכניות הדוקומנטריות המשודרות בטלוויזיה הצמיח זן חדש שנקרא "האנשים שמדברים בתוכניות דוקו בטלוויזיה". אלו מרואיינים שבדרך כלל יושבים על כיסא ונפתחים בפני המראיין שנמצא כעשרה סנטימטרים מהמצלמה. הם מורידים ומעלים את הראש בחשיבות עצמית מופרזת, מהרהרים כשהם מלטפים את זקנם, לעתים הם מיוסרים או כואבים. כל מה שיש להם לתרום לעולם כרגע הוא ההיכרות שלהם עם האדם שעושים עליו דוקו. המשפטים שלהם מתחילים ב"הוא היה", "היא הייתה", "תמיד ידענו ש" או "לנצח היא תיזכר כ".

האנשים שמדברים בדוקו מכינים את עצמם לקראת הרגע שבו יתיישבו על הספה, יתקינו עליהם מיקרופון, יבדקו כיצד הם נשמעים, יכוונו אליהם את המצלמה והאומה תאזין סוף־סוף לדבריהם על מושא הדוקו. לרגע הם חשים כאילו הם עצמם הכוכבים. בחצי היום שבו צילמו אותם לטלוויזיה - הם פתאום הופכים להיות הנושא.האנשים שמדברים בתוכניות הדוקו בטלוויזיה נכנסים לתוך אשליה שלמענה הם מסדרים את שערם, מפדרים את פדחתם, משחירים את ריסיהם ומתלבשים במיטב המחלצות, במידה שלא תהיה מלבישה מטעם ההפקה.

שנת 1997 עופרה חזה ודורון אשכנזי בחתונה (צילום: נאור רהב)שנת 1997 עופרה חזה ודורון אשכנזי בחתונה (צילום: נאור רהב)

קחו למשל את תוכנית הדוקו על עפרה חזה שעלתה לאחרונה לשידור בהוט 8. חברת הילדות של עפרה מימי בית הספר, ברכה קורח, מפתיעה ומספרת שגם היא שרה בימים ההם, אבל פחות שמו לב אליה. היא משוכנעת שגם לה יש קול יפה והיא הייתה יכולה להיות זמרת, "אבל עפרה בלטה יותר". כן, כנראה ש"בולטות" היא ההבדל בין ברכה לעפרה, ולא נניח הכישרון הפנומנלי של חזה בעלה קול פעמונים החד־פעמי, שהותירה את "חברתה" כפסע מקריירה מוזיקלית משל עצמה.

באמצע היום יושבת "חברה" של עפרה חזה מגיל 5 ומתוודה: גם אני יודעת לשיר. מבחינתה זה היה לגיטימי, אולי אפילו מתבקש שבעוד רגע הבמאי יבקש ממנה שתשיר לנו משהו, והיא הייתה פוצחת בשירה אדירה, ואז הדוקו היה תופס זווית חדשה ומספר על "ברכה החברה של עפרה מבית הספר" הלא פחות מוכשרת, אך הפחות בולטת. הרבה מקום ניתן למעצבי השיער של עפרה. הספרית לאה כהן, למשל, הוזמנה לביתה של הזמרת ביהוד לעצב לה את השיער. מנקודת מבט עילית זו, תוך שהיא גוזרת ומסדרת את מחלפות שערה של הזמרת, היא יודעת לנתח את מערכת היחסים האינטנסיבית עם האמרגן שלה, בצלאל אלוני, ויתרה מזאת - עם אשתו של האמרגן.

היא גם הרחיבה את הדעת על עיצוב הפנים בבית הדו־משפחתי, וסיפרה על המעברים הפנימיים בין שני הבתים, השבילים שבהם בצלאל היה הולך כדי לא לצאת מהשער שלו ולהיכנס לשער שלה. היא זוכרת איפה הוא ישב בחדר, מתי קם, באיזה שלב אשתו נכנסה ועל מה דיברו ביניהם. קשה להבין איך היא הייתה יכולה להתרכז כל העת במלאכה שלשמה הגיעה - גיזוז שערה של חזה - תוך שהיא עסוקה לא פחות בליקוט קטעי רכילות מתוך הבית פנימה. וקשה עוד יותר להבין את התעוזה שיש לה, שנים אחרי, להפיץ את כל זה ברבים, בטלוויזיה, בלי שאיש מבני הבית ביקש או אישר לה לספר מה ראתה ומה שמעה.

שנת 1995 ירדנה ארזי, עופרה חזה, אהוד מנור (צילום: שלומי בוצ'צ'ו)שנת 1995 ירדנה ארזי, עופרה חזה, אהוד מנור (צילום: שלומי בוצ'צ'ו)

מאפילה על כל אלה יעל מאור, שהיא לא סתם חברה אלא כבר "חברה קרובה", שמתארת את עצמה כמי ששימשה מעין ארנק אנושי של עפרה ביפן ובלוס אנג'לס. ספונסר יפני נתן לה כרטיס אשראי, ותפקידה היה "לגהץ" בשביל עפרה כל מה שהיא רוצה, כי לדברי היפני, "היום אנחנו נשקיע בה, אחר כך נרוויח ממנה". וכך עפרה הפרטית והצנועה הפכה שלא בידיעתה להשקעה כספית שאמורה להניב בעתיד.

"הארנק האנושי" מספרת שניסתה לשדך לעפרה מפיקים מאחורי גבו של אלוני, כי לדעתה הוא כבר היה קטן עליה, אבל חזה סירבה כי הייתה "תמימה ונאמנה". כלומר, "החברה הקרובה" מעידה על עצמה שפעלה מאחורי גבה של עפרה כדי לשכנע אותה לעזוב את המנהל האישי שלה. היא סירבה.

האנשים שמדברים בדוקו בטלוויזיה מעצבים את המציאות מחדש. גיבורי הסיפור אינם חיים או אינם מתראיינים, ונותרנו עם נייר עמדה של היוצרים, שנתמך בידי "האנשים שמדברים בדוקו בטלוויזיה", ולנו אין מושג איפה נמצאת "האמת", אם יש כזו בכלל. כל רצונה של עפרה חזה בחייה היה, כזכור, לשמור בקנאות על פרטיותה. אך הפרטיות שלה שוב ושוב נפרצת, נחדרת, מחוללת ומתפרסמת ברבים על ידי מקבץ ה"חברים קרובים" שלה. כידוע, חברים אמיתיים דוקרים אותך מלפנים, אז איך קוראים לחברים שמדברים עליך בתוכניות דוקו בטלוויזיה אחרי מותך?