בנובמבר 1940 הגיעו לחופי הארץ שלוש אוניות מעפילים. הבריטים עצרו את הספינות, ובנמל חיפה העמיסו את המעפילים על הספינה פאטריה כדי לגרש אותם למאוריציוס. על פי הוראת מנהיגי היישוב ניסתה "ההגנה" לחבל בספינה כדי למנוע את הגירוש. אבל הפצצה קרעה חור גדול בדופן, והספינה טבעה בתוך דקות אחדות. כ־250 מעפילים טבעו. הנהגת היישוב תיארה את קורבנות פאטריה כ"גיבורים" וכ"חיילים שנפלו במאבק לעלייה חופשית", אך ביישוב נשמעה גם ביקורת קשה על מי שהחליטו לחבל באונייה.
בשנים 1945־1949 התנהלו בנירנברג משפטיהם של כ־200 פושעי מלחמה גרמנים. סעיפי האישום כללו פשעים נגד האנושות, רצח עם, גירוש ושעבוד. רבים מהנאשמים טענו שכל פעולותיהם נעשו ברשות ובסמכות. "רק מילאנו פקודות", אמרו הנאצים. הטיעון "רק מילאתי פקודות" היה גם קו ההגנה המרכזי של אדולף אייכמן במהלך משפטו בירושלים, בשנת 1961.
בקיץ 1954 הופעלה במצרים רשת ריגול וחבלה שהורכבה מיהודים מצריים וממפקדיהם הישראלים - אנשי יחידה 131 של אמ"ן. הם הניחו מספר פצצות תבערה בספרייה האמריקאית בקהיר וביצעו עוד פעולות דומות. הכוונה הייתה לפגוע ביחסי מצרים עם מדינות המערב. לא היו נפגעים בנפש בפעולות אלו. חברי הרשת נתפסו. קצין מודיעין ישראלי, מקס בינט, התאבד בתאו אחרי חודשי עינויים. במשפט הודו חלק מהנאשמים במעשיהם. שמואל עזר אמר בגאווה: "אנחנו יהודים וציונים ופעלנו בשליחותה של מדינת ישראל". הוא נידון למוות ונתלה יחד עם ד"ר משה מרזוק. אחרים ישבו שנים ארוכות בכלא המצרי. הפרשה כונתה בישראל "העסק הביש" וגרמה לזעזועים פוליטיים קשים סביב השאלה "מי נתן את ההוראה?".
ב־29 באוקטובר 1956, בימי מבצע סיני, הוטל עוצר על היישובים הערביים בישראל. עשרות ערבים, ובהם נשים ונערים, איחרו לחזור מעבודתם בשדות לבתיהם בכפר קאסם. כוח של משמר הגבול עצר אותם, ועל פי הוראת המג"ד "לירות על מנת להרוג בכל מי שיפר את העוצר" - ירו והרגו 47 מהם. 11 קצינים וחוגרים הועמדו לדין בפני בית הדין הצבאי בראשות השופט בנימין הלוי. הנאשמים טענו שביצעו פקודות. בפסק דינו קבע הלוי מהי "פקודה בלתי חוקית בעליל": כזו שמן הדין שיתנוסס מעליה דגל שחור. שמונה מהנאשמים, ובהם המג"ד שמואל מלינקי, הורשעו ונידונו לשנות מאסר ארוכות.
מה הקשר בין כל הפרשות הללו?
אין שום קשר. זולת זה שנוצר במוחו הפוסט־ציוני של ההיסטוריון יגאל עילם שכתב ב־1990 ספר בשם "ממלאי הפקודות". הוא גזר גזירה שווה, חולנית ומעוותת ממש, בין מנהיגי גרמניה הנאצית ובין מי שהניחו פצצת תבערה לא מזיקה בספרייה אמריקאית בקהיר. בין מי שניסו למנוע גירוש אלפי מעפילים מארץ ישראל, וטעו בכמות חומר הנפץ - ובין מי שירו בערבים חפים מפשע שרק הפרו בשגגה את פקודות העוצר. עילם טען שיש מכנה משותף כזה, בדמות "הוראה" עמומה, שיש ויכוח אם בכלל ובאיזה נוסח ניתנה. עילם אמר ש"פקודות נוראות" כאלה לעתים אינן ניתנות כפקודת רצח מפורשת אלא מתוך הסכמה משותפת בין המפקדים ופקודיהם. האחרונים מבינים מהי "רוח המפקד" - ומוציאים אותה לפועל.
פרופ' שלמה אהרונסון ע"ה, מגדולי חוקרי השואה, כתב ביקורת על ספרו של עילם ("עיונים", 1991). את הניסיון להשוות את הפקודה להשמדת העם היהודי באירופה לפרשיות מימי המדינה שבדרך ושנות המדינה הראשונות הגדיר אהרונסון: "אנלוגיה משוקצת". כך הוא התייחס לרצונו של עילם להשוות בין מעשי הנאצים ובין החלטות של ראשי "ההגנה", שבעיניו של עילם נהגו ביהודים ובערבים ממש כפי שנהגו הנאצים ביהודים. אהרונסון טחן לאבק את "המחקר" הזה, והגדיר את עילם "חובב העוסק בהיסטוריה", שהתעלם מעדויות וממסמכים חשובים, ולא ידע אפילו לקרוא מסמכים עקרוניים בגרמנית ונשען על תרגומים ופרשנויות של אחרים. אהרונסון קבע כי סטודנטים צריכים ללמוד את הספר של עילם - רק כדי לדעת איך לא לכתוב מחקר.
ולמרות כל אלו - נמצא לספרו המעוות והעלוב של עילם קורא נלהב ממש בימים אלו. ולא סתם קורא אלא מי שטרח לקדם את הספר ולהמליץ כי כל מפקדי משטרת ירושלים ושוטריה יקראו אותו. רא"ל (בדימוס) משה בוגי יעלון, קצין גיבור ועתיר זכויות, עשה כך השבוע, כשהשווה בין "מילוי הפקודות" שמתאר עילם בספרו למה שעשתה משטרת ירושלים בפינוי ההפגנות בבלפור. איך לא רעדה ידו של מי שהיה רמטכ"ל לפני שכתב והפיץ את עלילת הדם המזוויעה הזו? איך אפשר להשוות את הציות לפקודות השמדת העם היהודי לביצוע פקודה לפזר מפגינים החוסמים כביש בירושלים ואינם נענים להוראה להתפזר? איך אפשר להשוות את טבח כפר קאסם לכמה דחיפות או מהלומות שהעניקו השוטרים למפגינים? מה עיוור את עיניו של בוגי ומנע ממנו לראות את ההבדל? מה גרם לו לחטוא באותה "אנלוגיה משוקצת" של ההיסטוריון הפוסט־ציוני שהשווה את "מבצע סוזנה" בקהיר ל"פתרון הסופי"?
טענתו של יעלון (גם בראיון לבן כספית ולי בתחילת השבוע) היא שלא התכוון בדבריו על "מילוי פקודות" להשוות את משטרת ישראל ל"משטרים אפלים", אלא לאירועים האחרים שבהם דן עילם. למשל, לטבח כפר קאסם, ל"עסק הביש" ולטיבוע פאטריה. בתחילת השבוע גם צייץ יעלון "טוב תעשה משטרת ישראל אם תפסיק מיד לשמש כזרוע פוליטית של השר אוחנה ושולחו הנאשם נתניהו. מעצרי שווא סיטונאיים והפעלת אלימות שלוחת רסן בניגוד לחוק הם בגדר פקודות שדגל שחור מתנוסס מעליהן". כל מי שלמד היסטוריה ואזרחות יודע מהי "פקודה בלתי חוקית בעליל". כשרמטכ"ל לשעבר כותב "דגל שחור", הוא מתכוון כמובן להשוות לטבח כפר קאסם.
פיזור ההפגנה בבלפור דומה לטבח כפר קאסם? הכי נתבלעה דעתו של יעלון? ואיך "תקלות מבצעיות" של פעולות המחתרת במצרים ו"ההגנה" בפאטריה, בלא כוונה לפגוע בנפש חיה - שבעיני פוסט־ציוני כיגאל עילם דומות למעשי השמדת העם שעשו בנו הגרמנים - מצליחות להיות כאלו גם בעיני ציוני כיעלון, עד כדי כך שהוא ממליץ על הספר המתועב ההוא?
יעלון אדם שקול ורציונלי. איך אינו מסוגל להביט במראה ולהבין כי רק שנאתו היוקדת לנתניהו גורמת לו להשוות בין טבח בחפים מפשע לפיזור הפגנה, גם אם אגב כך ספגו כמה מפגינים דחיפות ומהלומות?
השנאה גרמה ליעלון גם לקרוא לשוטרים ולמפקדיהם לסרב פקודה. כן, כן. בוגי יעלון שלנו. שהיה הרמטכ"ל שהכין את התוכניות המפורטות לביצוע גירוש האלפים בהתנתקות. האיש שבפקודתו בוצעה שטיפת המוח של רבבות החיילים והשוטרים ב"הכנה המנטאלית" לביצוע הגירוש, כדי שחלילה לא יסרבו פקודה, וגם העיד על עצמו כי אם היה נשאר בתפקיד הרמטכ"ל בימי ההתנתקות - היה מבצע אותה. האם שומעות אוזניו היום מה הוא דורש מהשוטרים? שיסרבו לפנות מפגינים?
הפקודה לפזר את ההפגנה הייתה חוקית בעליל. המפגינים חסמו את כיכר פריז ולא נענו להוראות השוטרים לקראת חצות הלילה לפנות את הצומת. אפשר להתווכח בשאלה אם הפינוי היה אלים או "בכפפות משי" בהשוואה להפגנות אחרות, שהכרתי על בשרי. אבל הדרך להשוואתו לטבח או לרצח עם - עוברת כנראה במוח שהשנאה עיוותה אותו לחלוטין.