מרוב ויכוחים בעניין קריאתו הפרובוקטיבית של ליברמן שלא לציית להוראות הממשלה, לכאורה כי הן בלתי חוקיות בעליל, בקושי שמענו התייחסות לחלק הפחות פרובוקטיבי של דבריו, שנוגע לכל אחד מאיתנו. הרי בין אם אתם בעד שלטון המיעוט של נתניהו והחרדים או נגד, דבר אחד ברור לכולם: במצב שנוצר למעשה אין הנחיות, משום שזה בלתי אפשרי לעקוב אחרי השינויים. זו הסיבה שבגללה הקורונה משתוללת - הרי בכל מקרה כל אדם עושה כישר בעיניו.

נתניהו על הסגר בערים האדומות (לשכת רה"מ)

כמו במקרים רבים בעידן הזה, ה"דיון" מסתחרר כל כך מהר ונסחף לקטבים האוטומטיים שאין מהם מוצא, עד שכמעט תמיד אנחנו מפספסים את המהות. אז אם במהות עסקינן, קשה גם להתעלם מאמירה פשוטה נוספת של ליברמן: לממשלה שלנו אין מדיניות. מי שכופר באמירה הזו, שיתכבד ויפרוש במשפט או שניים מהי אותה מדיניות. הרי אין אדם אחד במדינה שמסוגל לסכם אותה, כולל ראש הממשלה (שלא לדבר על החליפי).

אם לרגע נדמה שמדיניות כלשהי גובשה, אז רגע לאחר מכן היא משתנה או שהביצוע שלה נדחה, אלוהים יודע למתי. אחרי עשרות זגזוגים סוכם על סגר לילי בערים האדומות, רובן של תושבים חרדים או ערבים, אבל הוא לא נשמע כמו משהו יעיל או הגיוני. לאף אחד גם לא ברור מהי המטרה, ולאן מקווים שסגר לילי כזה יוביל.

ומה בינתיים? האם מותר או אסור לקיים מפגשים באוויר הפתוח? מישהו יודע כמה אנשים מותר להכניס למפגש כזה, או מהן ההוראות הנוספות שנגזרות מקיום התקהלות, נניח של 20 איש בחצר ממוצעת? האם חייבים למדוד לכולם חום ולתעד את המדידות? האם חייבים לשבת עם מסיכות גם בחוץ? האם מותר להגיש כיבוד על שולחן משותף? אף אחד לא יודע לענות על השאלות הללו, לא בממשלה ולא בקרב אזרחי המדינה, ולא ממש משנה לאיזה מגזר הם משתייכים ואם הם הולכים להפגנות או מתפללים. אין הפנמה של ההנחיות כי אין הסברה, ואין הסברה של המדיניות כי אין מדיניות. ככה פשוט.

סגר בבני ברק (צילום: אבשלום ששוני)
סגר בבני ברק (צילום: אבשלום ששוני)

מדינת היהודים רווית הגניוס היא בין המדינה החולות ביותר בעולם. כנראה שאנחנו לא רק בין המדינות עם קצב תחלואת הקורונה הגבוה ביותר, אלא גם מצויים במקום הראשון בהשפעות מחלת הפוליטיקה הקטנה. המערכת השלטונית שלנו יצאה מאיזון, ואיתה השליטה במגיפה על כל השלכותיה.

החדשות הטובות הן שככל שהטיפול במחלה יוצא משליטה, כך הפוליטיקה פחות מעניינת. הספינים התישו את מרבית אזרחי המדינה, שכבר אינם יכולים לעקוב אחרי הנרטיבים המטורללים, בדיוק כפי שאינם יכולים לעקוב אחרי הנחיות הקורונה. המשחק הפוליטי איבד מהסטמינה שלו - וגם הפרובוקציות שנועדו לעצבן ציבור בוחרים זה או אחר כבר אינן מעצבנות.

השאלה היא: בתוך מציאות כזאת של היעדר הנהגה והיעדר מדיניות, מה אדם מן השורה אמור לעשות? מה זה אומר להשתמש בשכל ישר? זה אומר לדבוק בשתי הנחיות בסיסיות: הראשונה היא להימנע ככל האפשר ממפגשים מרובי משתתפים. השנייה היא לעטות מסיכה.

אם צריך לאמץ הנחיה אחת, ברורה וחשובה, זה לחבוש את המסיכה באופן רציני. לא על גבי הסנטר, אלא כך שתכסה היטב גם את האף וגם את הפה. להקפיד להסתובב איתה בכל פעם שיוצאים מהבית או מהמכונית, ולהסיר אותה רק כשאנחנו לבד או בקרב בני המשפחה או הקפסולה הקבועה.

הרי אם כל אדם במדינה ייקח אחריות אישית על מעשיו שלו וישתמש באדיקות במסיכה, נוכל להוריד משמעותית את כמות ההדבקות. בקיצור, כדאי לעשות את זה בלי קשר להנהגה המטורללת, ובמקביל לקוות שמתישהו היא תתאפס על עצמה.