משמאל מוחאים כפיים לנתניהו על ש”ויתר על הסיפוח”. מימין משבחים אותו על שלא ויתר על סנטימטר אחד בהסכמים. אבל מה שמפליא יותר זוהי הקואליציה המוזרה של מתנגדי ההסכם שנוצרה בין ראשי יש”ע לבין ראשי אש”ף. הראשונים זועמים על ראש הממשלה, הפלסטינים זועמים על ראשי האמירויות ובחריין.
הרשות הפלסטינית האשימה את איחוד האמירויות ב”בגידה” בפלסטינים, בירושלים ובמסגד אל־אקצא, “בתוקפנות כלפי העם הפלסטיני”, “בנעיצת פגיון מורעל” בגב הפלסטינים והאומה הערבית והאסלאמית ובוויתורים לישראל ללא תמורה. אבו מאזן וחבר מרעיו האשימו את האמירויות בהונאה ורמייה, בנטישת יוזמת השלום הערבית ובכניעה והתרפסות בפני ארצות הברית. הם קראו לה לחזור בה מ”הצעד המביש” והזהירו את יתר מדינות ערב לבל ילכו בדרכה. בסגנון דומה למדי התבטאה גם חברת כנסת ישראלית, עאידה תומא־סלימאן.
מנגד יצא יו”ר מועצת יש”ע, דוד אלחייני, שהוא גם יו”ר המועצה האזורית בקעת הירדן, בהודעה חריפה נגד נתניהו, למחרת האירוע ההיסטורי בבית הלבן, כשהוא מאשים את ראש הממשלה ש"ידע שהוא לא יוכל להביא החלת ריבונות, רימה אותנו, עשה את זה לצורכי בחירות, הוא רימה אותי באופן אישי”.
זה שאבו מאזן מתלהם ומשדר תסכול, אינו מפתיע ואינו חדש. אלא שהפעם הציבור הפלסטיני ביהודה ושומרון לא נגרר בהמוניו אחר קריאות ההסתה וההפגנה. לעומת זאת, לא היה זה בלתי צפוי שעזה לא תשקוט על שמריה לנוכח הטקס המרהיב בבית הלבן, שבמהלכו הזכירה לכל את תפקידה ההרסני – כשלוחת המשטר בטהרן.
אבל מה קרה לראש מועצת יש”ע? מדוע נגרר למחנה הסרבנות ופצח במתקפה נגד ראש מחנהו, שחריפה כמותה איננה זכורה? לפני כמה שבועות פגשתי את אלחייני במשרדו הממוזג בבקעת הירדן הלוהטת. תוכנית המאה של טראמפ הייתה על הפרק, וכבר אז שמעתי ממנו, כשמפת התוכנית פרושה על שולחנו, דברים מסויגים. הוא מעדיף, כך אמר, את המצב הקיים בשטח, ובלבד שלא תקום מדינה פלסטינית. מדינה כזו היא סכנה קיומית לישראל, כדבריו, וגם אם אין לה צבא, “מדינה היא מדינה, היא מדינה”. ההגדרה היא החשובה והינה בעלת משמעות בינלאומית.
לדבריו, למרות שביבי מעולם לא דיבר על “מדינה פלסטינית”, האמריקאים מדגישים שוב ושוב את פתרון שתי המדינות. גם אם ראש הממשלה מנסה להרגיע – “לא יהיה להם צבא” - את יו”ר מועצת יש”ע, איש ליכוד נאמן, זה לא שכנע. “אני מעדיף שיהיה להם צבא. צה”ל יודע להתמודד מול צבא אויב, עם טרור איננו יודעים להתמודד”. אלחייני לעג בשיחתנו לאפשרות שהיישובים הישראליים המבודדים שייוותרו בלב השטח המיועד לאותה מדינה ערבית נוספת, יוכלו להוסיף ולהתקיים. נשארת להם הברירה להישאר על מקומם עם דרכי גישה, או - כלשון התוכנית האמריקאית - “לבחור אחרת”. “זוהי בעצם תוכנית פינוי”, כדבריו. והוא הוסיף: “אם ראש הממשלה חושב שיחיל את הריבונות ויעשה ישראבלוף לאמריקאים, טעות בידו. זה יתמסמס”.
מה קרה מאז שיחתנו? כמובן, התרחשות “שולית”, נוספו שני הסכמי שלום על אלה הקיימים זה כ־40 ו־26 שנה עם מצרים וירדן. גם אחרי הדברים שהשמיעו שרי החוץ של האמירויות ובחריין, וגם אחרי מה שפמפמו טראמפ ויועצו קושנר, ספק אם אי פעם תקום מדינה פלסטינית. לכל היותר מדובר במה שאפילו אלחייני מסכים לו – אוטונומיה. ובאשר לסיפוח – ספק אם נושא זה ירד מעל הפרק באופן חלוט. ומה שחשוב יותר: ישראל לא מסרה אף סנטימטר בתמורה להסכם השלום, ואף יישוב יהודי אחד לא יורד מעל אדמתו. אני מניח שגם המאבק הנמשך אל מול בג”ץ על מצפה כרמים ישאיר את היישוב הזה על אדמתו.
אולי צודק יו”ר מועצת יש”ע בקריאתו לחילופי דורות בראשות הליכוד. אולי נכונה המחשבה שנתניהו יפרוש בשיאו, לאחר שהוא חתום על שני הסכמי שלום בין ישראל למדינות ערביות. אבל מכאן ועד לחששותיו של האיש מהבקעה, שנתן להם ביטוי כה מוקצן, ארוכה לתפיסתי הדרך. מדינה פלסטינית איננה כלל באופק, ואילו בקעת הירדן תישאר לעד חלק אינטגרלי בריבונות ישראל.
ערב ראש השנה קיבל עם ישראל מתנה נאה – חתימה טובה על עוד שני הסכמי שלום. תם עידן החרם הערבי. ואולם השנה שבפתח מחייבת מעתה התמקדות בהדברת המגיפה ובהצלת הכלכלה. נאחל לכולנו כי בשנה החדשה יתרחב מעגל השלום, יצטמק מעגל הקורונה ויישובי יהודה ושומרון יתרחבו וישגשגו. גמר חתימה טובה.