הסגר שבא עלינו לרעה, שהוא רק השיא (הנוכחי) של מצוקת הקורונה המתמשכת, הביא לשיאו את הזעם הציבורי על שני ציבורים בישראליות שהם מוקדי הדבקות מרכזיים: חרדים וערבים. אפשר לתמצת את התפיסה הרווחת למשהו כמו - הם שמים זין על ההנחיות, רוקדים דבקה בחתונות ומצטופפים בבית הכנסת, ובגלל זה אנחנו הטובים והממושמעים נאלצים להיכנס לסגר כללי. שזה רק פרק אחד מתוך הנרטיב הבסיסי שבו אנו חיים, ועל פיו מדובר בטפילים החיים על חשבון החברה הישראלית.
התפיסה הזו לא נולדה כמובן יש מאין, ויושבת על כמה עיוותים בסיסיים. העובדה שהמגזרים האלה לא משרתים בצבא, או בשירות לאומי כלשהו; המודל של מימון בחורי ישיבות; חוסר האכיפה של החוק בתוך המגזר הערבי ועוד. אבל יש בהטלת האשמה הזו, על שני המגזרים, משהו עמוק הרבה יותר. התנכרות מוחלטת כלפיהם, ואי־רצון להפנים שהם לא נטל על החברה הישראלית אלא חלק בלתי נפרד ממנה. והם כאן כדי להישאר.
בואו נדבר, קודם כל, על סוגיית הסגר עצמה. העובדה שיישובים חרדיים וערביים מבהיקים באדום, מבחינת אחוזי התחלואה, לא נובעת רק מ"מנטליות", או מחוסר לויאליות לחוקי המדינה. מדובר, בהכללה, ביישובים חלשים משמעותית מבחינה סוציו־אקונומית. צפופים יותר, עם משפחות גדולות בהרבה, שימוש נרחב בתחבורה ציבורית, כיתות לימוד דחוסות ועוד פרמטרים שהופכים את ההדבקה למהירה ולנרחבת בהרבה.
ואם כבר מדברים על מנטליות, ועל רמת ציות, בואו נפתח את זה. לא יודע עד כמה יצא לכם להסתובב ברחובות תל אביב בחודשים האחרונים, אבל אני תמיד נפעם מעוצמת ההתעלמות מההנחיות. לפני כחודשיים, למשל, בננו הצעיר הגיע לגיל בר מצווה, אבל הקורונה גרמה לביטול כל החגיגות המתוכננות. כסוג של פיצוי קטן לקחנו לילה במלון במרכז תל אביב, כדי לבלות איתו קצת. בעודנו מהלכים על חלקו הצפוני של רחוב דיזנגוף, בשעת ערב מאוחרת, חלפנו על פני חמישה ברים לפחות, כולם מפוצצים בצעירים חוגגים, דחוסים לגמרי וכמובן נטולי מסיכות. הבן שלי, המום מהמראה, שאל את השאלה המתבקשת: למה ביטלו לי את הבר מצווה, אם כולם פה עושים מסיבות?
התשובה האמיתית, שלא העזתי לבטא בקול, היא שלחוגגים האלה פשוט לא אכפת מאחרים. הם “חיים את הרגע", מוכנים לקחת את הסיכון על עצמם מתוך מחשבה שקורונה לא מזיקה לצעירים, ולא חושבים על ההשלכות. במובן הזה, הם לא שונים כלל מחרדים או מערבים, שלהגנתם אפשר לומר לפחות שהמדינה לא מספקת להם יותר מדי סיבות ללויאליות או לתחושת אחווה קולקטיבית.
במילים אחרות, אנחנו מדברים פה על מחסור מוחלט בערבות הדדית. מה שמתקשר לעוד היבט בדיון על הסגר. חלומם הרטוב של מרבית הישראלים (כלומר, מי שאינם ערבים או חרדים) הוא סגר “נקודתי" שיבודד רק אוכלוסיות “בעייתיות". אלה יכולים להיות, באמת, יישובים ערביים וחרדיים, אבל גם אנשים מבוגרים ומעצבנים, שכולנו נאלצים לסבול רק כדי שהם לא ימותו כבר עכשיו מקורונה. יש כאן סאבטקסט קולקטיבי שלמעשה אומר: תיעלמו לנו מהחיים, ותפסיקו להפריע לנו להיות אומת הייטק נוצצת, בריאה וצעירה.
העניין הזה לא יכול לעבוד, קודם כל, ברמה הפרקטית. החרדים והערבים מהווים יחד כשליש מאוכלוסיית ישראל. ולא צריך להיות מומחה לדמוגרפיה כדי להבין שהשיעור הזה רק יעלה. ולכן אי אפשר יותר להסתכל על החברה הישראלית כעל "אנחנו" בצירוף כמה כוכביות. ה"אנחנו" הזה השתנה לגמרי.
וזה נכון גם מוסרית. סגר נקודתי יחליש עוד יותר יישובים חלשים ממילא. הוא יפגע בהם גם ברמה החומרית וגם בפן המורלי ובתחושת הזהות. אתה לא יכול להיות אדם שמגדיר את עצמו כליברלי, סובלני ומזדהה עם מיעוטים, ובאותה נשימה להטיף להפרדה שתאפשר לך להמשיך לחיות כרגיל, בזמן שאחרים הולכים ונמקים. וממש לא רק באשמתם. בשורה התחתונה, החלום על סגר נקודתי הוא בעצם החלום על ישראל הומוגנית ונטולת מגזרים “בעייתיים". והוא לעולם לא יתגשם.
על הסכין
יש שלל כוכביות שניתן להצמיד להסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין. ההסכמים לא פורסמו לפני החתימה, האירוע הפך למסיבה פרטית של נתניהו וגו'. נקודות רלוונטיות, ועדיין רק סיפורי משנה לסיפור ענקי של הישג מדיני יוצא דופן. מי שמתעקש לדבר רק על הכוכביות, כבר לא באמת יכול להגדיר את עצמו כאיש “מחנה השלום".
"ולאנדר הצעיר" (נטפליקס) היא מיני־סדרה המבוססת על דמות השוטר הנהדרת מהרומנים של הנינג מנקל השוודי וחוזרת לימיו הראשונים, כחוקר טירון הנשאב לפרשיית רצח מטלטלת. הסדרה עשויה היטב, מותחת ומרתקת, למרות הבחירה המוזרה למקם אותה בשוודיה, כמו המקור, אבל לאלץ את השחקנים לדבר באנגלית.
"כת הסקס של ניו יורק" (סלקום tv) היא קודם כל תרגום שערורייתי במיוחד (המקור הוא "the vow"). מזל שהסדרה התיעודית עצמה, העוסקת בכת נקסיום, מצוינת. מה שמייחד אותה הוא שהמניפולטיביות של הכת, שנמכרה לציבור כארגון לעזרה עצמית, היא מתוחכמת מאוד וגם מתגלה לצופה בהדרגה וללא סנסציוניות מוגזמת, כנהוג בז'אנר.