אלו ימים עצובים וחשוכים. המגיפה, הפוליטיקה והכלכלה שחורות משחור. אין אור בקצה המנהרה. כותרת רודפת כותרת, וגזירה מולידה גזירה נוספת, עכורה ומכעיסה מקודמתה. המצב הזה קורע אותנו לגזרים. מחברה מלוכדת וסולידרית הפכנו לרסיסים בודדים ואבודים. כולנו מבולבלים. נאנקים בחשיכה. כנראה שזה עתיד להיות הרבה יותר גרוע. מאז מלחמת יום הכיפורים החברה הישראלית לא חוותה מבחן קשוח מהסוג הזה. בינתיים אנחנו נכשלים, ובגדול.

מירית הררי הובאה למנוחות (צילום: אבשלום ששוני)

בתוך הימים חסרי התקווה הללו הופיעה נקודת אור בוהקת ומנחמת. אישה מרשימה, מעוררת השראה שנותנת כוח. יחידה במינה. כזו שאפשר להביט לכיוונה ולומר: אם היא מצליחה לעבור את המכה שניחתה עליה בכבוד, באופטימיות ובחיוך - אז גם אנחנו יכולים. כדרכם של דברים מהסוג הזה, הם מגיעים ממקומות לא צפויים. מזווית מפתיעה, שאף אחד לא ציפה לה.

עד לפני כשנתיים מירית הררי הייתה אדם פרטי באופן יחסי, רוב הציבור לא ממש הכיר אותה. אשתו של איש התקשורת האהוב, הפופולרי והוותיק דידי הררי לא תפסה את אור הזרקורים. בוודאי שלא בעוצמה שבה היא הייתה לאחרונה. בשנת 2018 הכל השתנה כשהתגלה שבגופה משתולל סרטן אלים. מאישה בריאה הפכה מירית הררי לחולה שנאבקת במחלה הנוראית.

מעטים הבתים בישראל שלא נפגעו מהנגע הממאיר והקטלני הזה. חסר הבחנה ורחמים. בכוחו לקחת בני חיל בריאים בשיא ימיהם ולעמעם את קיומם עד לעפר. מפלצת כזו כילתה את אבא שלי. קימטה אותו לאט־לאט וסחטה את כוחותיו, עד שלא יכול היה עוד ונפטר. ההליך וסופו היו בלתי נסבלים. ממוטטים. את הלילות הארורים בבתי החולים, שבהם ריחף אבי בין עולמות של תרופות וניתוחים לעולם לא אשכח. אלו היו רגעים חסרי תקווה. המכה הזו גוררת את החולה לתהומות של ייאוש. אותו ואת בני משפחתו, שבעל כורחם נאנסים להיות לוחמים במאבק שלא תמיד צולח.

מתוך הערפל הכבד של הטיפולים והכאבים ובצל התמודדות עם המוות האורב בפינה, הצליחה הררי בזכות אופייה הייחודי וסגנונה יוצא הדופן, ליצור משהו עוצמתי. רחוק מייאוש. זה התחיל כשבחרה לשתף את הציבור במאבק ובתחושות שלה באמצעות הרשתות החברתיות. היא דיברה על מחלתה בשפה ברורה, קולחת ונוגעת ללב, ומתוך אופטימיות ומחשבה מעמיקה ולא מתוך עננה קודרת של ייאוש כפי שקורה בדרך כלל.

מתוך הקושי שלה, ההליך הרפואי הבלתי נסבל שעברה והכמיהה לעוד יום בחיק המשפחה והחברים, עשתה הררי את הבלתי ייאמן ונתנה כוח לחולים אחרים ולמשפחות שלהם. היא עודדה אותם לא להסתיר את מחלתם וגרמה להם לחשוב, גם מתוך הבור העמוק שבו הם נמצאים על הטוב שבחיים. אבל לא רק להם. הדברים שכתבה העניקו מזור ותקווה לכל מי שקרא אותם. הפוסטים, ששותפו שוב ושוב והתפשטו כאש בשדה קוצים, תפסו את תשומת הלב של התקשורת, ומשם גדלו ללפיד בוער של בהירות ואור, בעידן שבו קשה לראות אמת ולחוש חמלה.

מירית ודידי הררי (צילום: 103FM)מירית ודידי הררי (צילום: 103FM)

"אל תחכו למחלה כדי לבחור את הבחירות הנכונות לכם, תהיו אמיצים, תגשימו את החלומות שלכם כל עוד אתם בריאים וחזקים", אמרה. "גם אם חליתם, אל תיחנקו מבפנים, ההסתרה רק מוסיפה כאב וצער, תחיו באותנטיות, תפסיקו עם הזיוף, אל תכעסו מדי, תנהלו אורח חיים שפוי".
הפשטות והכנות שנארגו כאן בכמה משפטים קצרים - עוצרות נשימה. הכוח של הדברים הוא לא רק בניסוח החודר, אלא גם בעובדה שהם הגיעו מאישה שנמצאה בנקודה בחייה שבה כל רגע הוא קדוש, ובשל כך הפרספקטיבה שלה הייתה נקייה ומטלטלת, נטולת מגננות והסחות ובעיקר אמיתית.

בסיום ראיון שהעניקה למגזין "לאשה", כשנשאלה איך היא מכינה את בנותיה לרגע שתסיים את דרכה בעולם, השיבה הררי: "אני מכינה אותן מהרגע שהן נולדו. אני דוגמה, אני מתנהגת כמו שאני רוצה שהן יתנהגו. אני לא אומרת להן מה לעשות, אני מראה להן. לחיות טוב, להוקיר תודה, להרגיש את הרגע... הכנתי אותן לעולם הכי טוב שאפשר, מעכשיו זה תלוי בהן".

כמה טוב יהיה אם כולנו נחשוב בכל יום על הדוגמה שאנחנו נותנים לאחרים, לבני המשפחה שלנו, לילדינו. כמה טוב אם בכל יום נחשוב אילו אנשים היינו רוצים להיות עבור הקרובים לנו ועבור עצמנו. מירית הררי, לא הכרתי אותך ובכל זאת רציתי לומר לך תודה. לימדת אותנו שתמיד אפשר וצריך להיות בן אדם אכפתי וחיובי. נוחי על משכבך בשלום.