היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט אמר בראיון לעיתון “משפחה” כי שאלת נבצרותו של ראש הממשלה נתניהו עודנה עומדת על הפרק. המבחן לדבריו הוא תפקודי. אל למתנגדי נתניהו לשמוח, מנדלבליט העיד על עצמו כי אינו נחפז. למען האמת, צריך לשאול מה עוד צריך לקרות כדי שהיועץ המשפטי לממשלה ישתכנע שהנאשם עושה שימוש במשרתו כדי לסכל את ההליך המשפטי המתנהל נגדו.
נתניהו הוא שחקן יחיד על המגרש. שותפיו ותומכיו יושבים ביציע. בצד אחד להקת המעודדות ובצד האחר נציגי מנזר השתקנים. אלה גם אלה שותפים לכאוס ולניהול הכושל של המערכת הפוליטית, הבריאותית, החברתית והכלכלית. במובן הזה מנדלבליט לא לבד.
שר הביטחון וראש הממשלה החליפי נאם השבוע בטקס האזכרה הממלכתי לחללי מלחמת יום הכיפורים והודה כי "גם הפעם, נתפסנו לא מוכנים. הרעבנו את מערכת הבריאות המצוינת שלנו לאורך שנים, לא הגבנו כראוי. גם הפעם המחיר שאנחנו משלמים ונשלם בחיי אדם כבד מאוד, אבל גם הפעם אנחנו ננצח". לא ברור איך יימדד הניצחון, אבל אין ספק שהתעריף שלו עולה בטור אקספוננציאלי. גנץ ניסח למעשה את תמצית המסקנות של ועדת החקירה שתבחן את הכשלים שהובילו לקריסת המערכות הכללית, אבל לא גזר מהן מסקנות אישיות.
אדרבה, הצבא שתחת אחריותו שלח חיילים לשמור על הסדר ועל שערי הכנסת מפני המפגינים ופרם עוד תפר בדמוקרטיה הישראלית. גנץ הבין באיחור את המשמעות הסמלית של המעשה. זו תרומתו בשעה שישראל כובשת את המקום הראשון בשיעור ההדבקות, עסקים קורסים, ישנם מאות אלפי מובטלים, ותוכנית חילוץ למשק לא נראית באופק.
העובדה שאין תקציב משמשת כאלף עדים לכך ששיקולים אישיים מסכלים את הסיכוי לצאת מהסגר ומהמשבר הכלכלי שהממשלה (ולא הקורונה) גוזרת על אזרחי ישראל. גנץ ויתר השרים נכנעו לגחמות של נתניהו, חברי הכנסת התמסרו למשבר הפוליטי הפיקטיבי שיצר, ולמעשה ויתרו על תקציב 2020. על תקציב 2021 אין מה לדבר. כולם הלכו שולל אחר הספין של ההפגנות והדיונים המרתוניים בכנסת, שכל תכליתם להגביל את הביקורת על ראש ממשלת הקורונה. לאן נעלמו כל "השטייניצים" של הליכוד - יובל שטייניץ, גדעון סער, אופיר אקוניס, צחי הנגבי, גלעד ארדן ואבי דיכטר? בכירי הליכוד הפכו לשכפ"ץ של נתניהו ומשפחתו. אין מצב שהם לא רואים ולא מבינים שמדינה שלמה שבויה בידיו של נאשם בפלילים המבקש להיחלץ ממשפטו. כיצד הפקירו את שליחותם והותירו את יפעת שאשא־ביטון לזעוק לבדה? מדוע הם שומרים על זכות השתיקה במקום על חובת הצעקה? האם ייתכן שלא נותר בהם קורטוב של יושר ומחויבות ציבורית?
אך לפני כמה חודשים היה זה גדעון סער שהתמודד מול נתניהו על ראשות הליכוד. לאן נעלם, מדוע נדם קולו? על פחות מזה הוא כינה בעבר את חברי הכנסת של העבודה, שותפיו הקואליציוניים של אולמרט, "סמרטוטים מארץ הסמרטוטים". היה מצופה ממנו ומחבריו להתעשת, לפרוץ את גדרות הקורלס או לפחות לנסות לשחות נגד הזרם גם במחיר החשש ממתקפות ארסיות שמקורן בבלפור.
האשמה רובצת גם לפתחם של כל אנשי ראש הממשלה לדורותיהם – מנכ"לי משרד ראש הממשלה, יועצים אישיים, פוליטיים, מדיניים, המכירים את נתניהו מקרוב ויודעים כי כוח ההרס שלו אינו נופל מכישוריו הרבים. בקצב הזה הוא יותיר אחריו אדמה חרוכה ממש כפי שאמרה רעייתו, שרה, בשיחת טלפון עם פעיל ליכוד לפני כמעט שני עשורים: "נעבור לחוץ לארץ. שהמדינה הזאת תישרף".
אנשי “האקווריום” (בעבר ובהווה, חברי ליכוד ושותפים קואליציוניים, בעלי משרות אמון ופקידים בכירים) חייבים להשמיע קול. אסור להם למלא פיהם מים. כל עוד הם שותקים, מכילים, מנסים “להשפיע מבפנים” בשם הממלכתיות, הם למעשה משתפים פעולה עם השיטה המשחיתה שמובילה את ישראל לחורבן. מוטב שיתעוררו עכשיו לפני שיהיה מאוחר מדי.