אמיר השכל כנראה התכוון, לפחות להתרשמותי, לדברים שהוא הטיח בשוטרת. הוא חזר על הדברים גם בפני קצין בנוכחות חבריו למחאה; מה שבוודאי מעיד על כך, לטעמי, שאמירות כאלה לא נפלטות, גם בעת שאדם כועס במיוחד, אם אין להן תשתית שהמרכיב הגזעני הוא חלק ממנה.

ההתנצלות באה באיחור רב, וקשה היה להתרשם שהיא באה מעומק הלב. לא היה בה דבר שמלמד על כך שמי שהטיח את הדברים בפני השוטרת ובפני הקצין, שניהם ממוצא אתיופי, באמת לא התכוון למה שהוא אמר, ושההתנצלות המאוחרת לא נבעה מהחשש שיתברר אופיים האמיתי של מארגני ההפגנות.

אבל מה שבאמת צריך לעורר הרבה מחשבות נוגות הוא העובדה שההפגנות רחוקות מאוד מלהיות אותנטיות; ושיש בהן הרבה תיעוב כלפי “האחר”. הן בוודאי לא מצטיירות כעת כמשהו שנעים להיות חלק ממנו. ומה שהכי בולט בהן הוא העובדה שמי שמגיע לשם - ואני מתכוון, בעיקר, לחלק היותר מבוגר של המשתתפים - מייצג את החתך היותר שבע באוכלוסייה; את אלה שמרגישים שמה שהיה שלהם ללא עוררין, לדעתם, נשמט להם מבין האצבעות. ועל זה הם באים להילחם. לא על שום דבר אחר.

אמיר השכל מתעמת עם השוטרים (צילום: רשתות חברתיות)אמיר השכל מתעמת עם השוטרים (צילום: רשתות חברתיות)


יכולתי לומר הרבה דברים קשים על הקבוצה השבעה הזאת, אבל אני רוצה להסתפק רק בזווית אחת: היא מייצגת, בעיניי, את חוסר השוויון המונומנטלי בחלוקה של קרקעות המדינה. שכבה מאוד קטנה מחזיקה ברובן. עד עצם הימים האלה, הקיבוצים שולטים בשטחים מטורפים שהפכו לנדל”ן לכל דבר. אין שם רק חקלאות; יש שם קניונים ומפעלי תעשייה ושכונות מגורים שמניבות מיליארדים; ועוד ועוד.

ואני מכיר את הטיעונים. הקיבוצניקים שמרו על גבולות המדינה, ויש להם חלק נכבד בהקמתה. אז זה לא לגמרי מדויק; גם אלה שהתגוררו ברחובות ובשכונות שגבלו ביפו תרמו את חלקם כדי לשמור על העיר העברית הראשונה, והם לא קיבלו דבר בתמורה. כמו גם תושבי שכונת נורדיה (שעל חורבותיה נבנה דיזנגוף סנטר). וכמו ההורים שלי, שבית המרקחת שלהם נהרס לאחר שפצצות מצריות נחתו ברחוב המלך ג’ורג’ בתל אביב.

אז כן, לא רק לחברי הקיבוצים היה חלק באתוס הציוני; ולא רק בקיבוצים ישבו במקלטים. אבל רק הם פוצו בקרקעות. לא התושבים שחצו רחובות בתל אביב מאחורי חומות מגן מאימת צלפים. וגם לא לוחמי האצ”ל שחירפו את נפשם כדי לכבוש את יפו.

כיליד תל אביב, אני עוד זוכר כיצד הרגשתי כשהתברר לי שמאות בניינים נתפסו, לאחר סיום מלחמת העצמאות, בידי העסקנים של מעמד הפועלים; לרבות מגרש הכדורגל היפואי שנקרא אז “באסה” (ביצה, בערבית). האפוטרופוס על נכסי נפקדים העניקו למועצת פועלי תל אביב. רק לאחר שנים רבות שוחרר המקום מהלפיתה של הפריווילגים; מי שמגיעים כעת לגשרים כדי למחות נגד “השחיתות”.

את המדינה הקימו לא רק אלה שנהנים, עדיין, באורח לגמרי לא פרופורציונלי, מכל מנעמיה; אלה שגם היום, עשרות שנים לאחר שתמה המלחמה, תופסים את מרבית קרקעותיה, תוך שלילת זכויותיהם של כל האחרים. וחבל שאלפי צעירים הולכים שבי אחר סיסמאות שווא שמפריחים אמיר השכל וחבריו.

אני מתבונן במאבקם של אלה המתגוררים ליד קיבוץ ניר דוד, ואני מוצא שם שיקוף של כל מה שמצריך שינוי. אינני יודע אם יש גשר בסביבת אלה שמונעים את הגישה לנחל האסי מתושבי בית שאן, אבל אני בטוח שאם יש, אז כמה מהם בוודאי נמצאים עליו בכל מוצאי שבת.