האמונה או חוסר האמונה בקיומו של אלוהים היא שאלה שלא חיכתה להתפרצות הקורונה, וגם לא תלויה במיוחד בלוח הזמנים של היהודי כמו יום הכיפורים. אלא שבמאמר דעה שפרסם לאחרונה שמואל רוזנר בעיתון זה ("אבינו מלכנו, שומע?", 27.9.2020), הוא טען שמגיפת הקורונה “מפגישה צורך אנושי וקושי תיאולוגי”. אלא שטענה זו מטעה בעיניי. הרי מדובר בצורך אנושי ובקושי תיאולוגי שקיימים מראשית תולדות האנושות. ליתר דיוק, מאז שאברהם אבינו גילה את קיומו של אלוהים.

רוזנר מדווח במאמרו שישראלים נשאלו: “האם אלוהים אחראי גם לקורונה?”. הוא מגדיר את השאלה הזאת כ”משונה”. לדעתי, זאת שאלה שמגחיכה יותר את השואל מאשר את הנשאל. גם מי שנפגע בתאונת דרכים או חלה במפתיע במחלה קשה או איבד בן משפחה, יכול לשאול: האם אלוהים אחראי למה שקרה לי? לא צריכים מגיפה קטלנית כמו הקורונה כדי לעורר מחשבות והרהורים על קיומו של אלוהים ועל חלקו במה שקורה.

נכון שהימים הנוראים, ובמיוחד יום הכיפורים, מחדדים את התחושה, את הצורך הנפשי גם של חילונים רבים במשהו עילאי, במשהו מסתורי. אבל בצאת יום הכיפורים התחושה הזאת ברוב המקרים חולפת. אם חילונים היו יודעים שרבי יהודה, מחכמי התלמוד הגדולים, פסק: “עיצומו של יום מכפר”, כלומר, עקרונית אתה יכול לטייל ברחוב או לשבת על ספסל בפארק, ויום הכיפור בעצם קיומו מכפר על חטא – אולי לא היו נוהרים לבתי כנסת ביום הזה.

ברשימת החטאים שעליהם מכפרים בתפילות יום הכיפורים לא נכלל חטא חוסר האמונה. בראש הרשימה נקבע: “על חטא שחטאנו לפניך בבלי דעת”. הבעיה של הדור הנוכחי בישראל איננה חוסר אמונה, אלא בורות חסרת תקדים בתחומי הדת והיהדות. לרוב החילונים אין שבריר של מושג או ידע בתורה, בתלמוד, בספרות דתית. בני נוער רבים לא יודעים את תפילת “שמע ישראל”. גם בדורות קודמים לא כל היהודים היו תלמידי חכמים, אך בעשורים האחרונים הבורות החריפה בחסות האינטרנט והרשתות החברתיות.

גם בקרב יהודים מאמינים, חרדים וחסידים, רווחת בימינו בורות בכל הנוגע לערכים, לסגולות ולנכסים הרוחניים של מצוות, של הלכות, של מנהגים. הרבי מקוצק, מגדולי אדמו”רי תנועת החסידות, שאל פעם אברך: “מה אתה עושה?”, השיב האברך בגאווה: “אני לומד גמרא”. צעק אליו הרבי: “אבל מה הגמרא מלמדת אותך?”. חרדים וחסידים לומדים גמרא. השאלה היא: מה הגמרא מלמדת ולימדה אותם? את הבורות הזאת בקרב החרדים והחסידים גילתה התנהלותם מול מגיפת הקורונה.