לילות רמי ארוכים הפכו לשגרה בביתנו. במשך שנים חשבתי שהמשחק הזה הוא נחלתם של קשישים משועממים, עד שמצאתי את עצמי מתוח ומוטרף סביב סדרות של מספרים וצבעים, מביט בעיניים זועפות באשתי כשהיא מורידה עוד שורה בדרך לניצחון בטוח. בימים האלו העדפתי הברורה היא להתרגש ולהימתח מאירועים בסגנון כזה, מאשר לשמוע על הבעירה שטורפת את ארצנו. קלפים, מונופול, נטפליקס וספרים - הכל כדי להתרחק עד כמה שאפשר מהאקטואליה שצורבת את הנשמה. קשה לראות, לשמוע, להאזין, ובעיקר להאמין.

ההפגנה בירושלים (צילום: דוברות המשטרה)

הבשורות שמגיעות כעוסות. אכזריות ממש. הרוע האנושי שצף בשבועות האחרונים מתמשך ולא הגיוני. בלי להרגיש, אלימות קשה הפכה לעניין לגיטימי. אינני נכנס למשוואות ולהשוואות. אמשיך בסירובי להפנות אצבע מאשימה לצד כזה או אחר. בעיניי האחריות והעוון משותפים. לכולנו. חוץ מזה, אלוהים יודע שיש לנו די אנשי תקשורת ופוליטיקאים שמתמחים בסגירת חשבון בלתי מאוזנת, שמוסיפים עוד שמן למדורה ונהנים מהאש המתלקחת.

בשלל הטורים בסוף השבוע הזה, כמו גם בקודמיו, תמצאו די התלהמות לעוד מאה שנים. אני לא מוכן לקחת בזה חלק, ומבקש מהאנשים שעומדים להתפוצץ בכל זירה שהיא לעצור. זו לא הדרך. מה שאתם עושים לא יוביל לשום מקום, אתם ואחרים תיפגעו. תיחטפו, תיאסרו, חייכם וחיים של אחרים ייהרסו. הקרע אומנם כולל ורחב, אבל רק השבוע הרגשתי אותו לראשונה באופן ישיר ברחוב שבו אני גר - מוקד של שלווה מנומנמת בעיר חייכנית, שבה מנסים לא לעצבן זבוב ומקבלים זה את זה יפה ובהבנה: חילונים, חרדים, ימין ושמאל, ושאר חברים באשר הם.

למרות העבר הנעים ברחוב, נרשמה כאן תקרית. זה התחיל כנראה כשאחד השכנים תלה שלט שכמותו אפשר לראות בשלל המחאות. הדברים שהודפסו עליו מתונים מאוד יחסית, ועם אוריינטציה ברורה. כשצעדתי ברחוב להריק את פח הזבל שלנו, מתחביביי הקבועים, אחד השכנים סיפר לי בחוסר נוחות שהפוליטיקה הגיעה לשכונה. בתחילה התקשיתי להבין במה מדובר, היות שעוד לא ראיתי את הכרזה. אחרי התמקדות קלה העניין התבהר מעט יותר. ניסיתי לבדוק איתו מדוע זה הציק לו. אלו בסך הכל דברים לא פוגעניים. בתום כמה רגעים הבטתי במקרה על הכביש, ואז הכל הפך צלול.

ראשית, אסביר שיש לי הרגל מטומטם, ויש שיאמרו מעט דוחה - לחפש לכלוך בסביבות הבית שלי, להרים אותו ולהשליכו לפח. זה יכול להיות בקבוק שהושלך בלא כתובת, שקית פושעת ואפילו שאריות של כלבון פרוע. בכל אטפל ביעילות ובשקט. העניין כנראה נובע מסוג של הפרעה שמציקה לנפשי וגורמת לי לנקות, כמעט באובססיביות, בלי להמתין לשירותי הסניטציה העירוניים.

באותו הרגע שבו הבטתי על הכביש לא מצאתי עצמים דורשי פינוי שאליהם הורגלתי, במקום זאת קלטתי כתובת גרפיטי שחורה וחדשה על האבנים שמרכיבות את הדרך. ניסיתי לקרוא והתקשיתי. היה מעט חשוך והמשקפיים לא היו עליי. פענחתי במאמץ שתי מילים: "חשמל, ביגוד". לתומי חשבתי שמדובר באדם שהחליט לשתף את הכלל בקשיים הכלכליים שמעיקים עליו בזמנים מורכבים אלה, עד כדי כך שאינו יכול לשלם עבור מוצרים בסיסיים כמו חשמל ובגדים. לבי נכמר. תוך הרהור בברוך הפיננסי שאליו נקלענו, המשכתי בסקירת הניקיון הקבועה, עד שהמוח שלי עיכל את התמונה המלאה.

פסעתי חזרה. התרכזתי שוב בדבר והבנתי שמישהו כתב: "שמאל - בוגדים". ככה, בלי בושה, כתובת שנאה במרחק כמה מטרים מהמיטה שלי. מי שקורא אותי בקביעות או עוקב אחריי יודע מה דעתי הפוליטית. אבל זה בכלל לא הסיפור כאן. אדם שאינני מכיר כעס עד כדי כך שהגיב בוונדליזם ובמילים חריפות על שלט בלתי מאיים שנתלה בחצר ביתו הפרטית של אחר.

חשוב לי להבהיר שוב, ברחוב שלנו מתגוררים אנשים שונים. כולם, למיטב ידעתי מאוד ידידותיים. תמיד נעים לבקש משהו משכן, כל אחד נעתר לסייע לרעו, ומדי פעם יש אפילו מופעי מוזיקה על במה שהוצבה בחנייה, שבו מנגנת להקה מעולה של אחד השכנים. והנה, הלחץ החיצוני הגיע גם לחלקה הזו כדי לחרחר כעס, עלבון ואלימות.

בפנטזיה אני מייחס את המעשה לסורר חיצוני שזעמו גבר עליו עד כדי תגובה של הוקעת אחר כבוגד. קו המחשבה הזה מסייע לי לקבל את שנעשה בשלווה יחסית. למחרת הגילוי פנינו לעירייה. אין פלא שהגוף שמוביל אותו ראש העיר המעולה שמכהן כעת פעל מהר וביעילות. היום, כשעברתי במקום, ראיתי שהעניין טופל. נשמתי לרווחה והמשכתי בטיול ברחוב, שאני מקווה שימשיך להיות מפויס ומחבק.