בעוד הדיונים על נחיצות התקציב הם תיאורטיים או פוליטיים, הגירעון הרובץ לפתחנו הוא אמיתי וזקוק לפתרון. זה יכול להגיע משיפור ההכנסות, כמו שיפור הגבייה ממתכנני המס, שרובם מהמאיון העליון, וכן מהפחתה בהוצאות, כמו טיפול במי שמנסים ליהנות מקצבת שארים של זכאים לפנסיה תקציבית. איפה מתחבאים המספרים הקטנים שמצטברים לסכומי עתק ולמה החשש הוא כי בסוף יגבר דווקא הפתרון הקל: העלאת מסים לכולם.

העברת התקציב הפכה למשאת נפש של רבים, לפחות למראית עין, כאילו העברת התקציב היא המזור לכל הקשיים שמהם סובלת מדינת ישראל. זאת כמובן שטות. כשאיש אינו יודע בדיוק מתי תתחיל ההתאוששות, מה יהיה הקצב שלה או מה יהיו ההשלכות על הכנסות המדינה ממסים - כל תחזית שתגובש בתקציב לא תהיה שווה את הנייר שעליו היא כתובה. עם זאת, אין לי שום ספק: פוטנציאל ההתאוששות הוא גבוה, ועל כך מעידה רמת גביית המסים בין היציאה מהסגר הראשון לכניסה לסגר השני - שחזרה, פחות או יותר, לרמתה. אבל הגירעון העמוק כתוצאה מנזקי הקורונה הוא כאן ובו נצטרך לטפל. זה פחות עניין של תוכניות בתקציב, אלא של החלטות, שצריך לקבל אותן די מהר, כשנקודת המוצא, לטווח הארוך, צריכה להיות: לא מעלים מסים לאזרחים בשום פנים ואופן, אלא מוצאים מקורות הכנסה אחרים או מממשים (סוף־סוף) את פוטנציאל ההתייעלות. דווקא דוח המבקר שפורסם השבוע החביא בין דפיו הרבים שתי נקודות חשובות, הן בנוגע לגידול אפשרי בהכנסות המדינה והן בחיסכון אפשרי בסעיף אחד מני רבים בסקטור הציבורי.

הודעת נתניהו והשר כ"ץ (משרד רה"מ)

 
614.1 מיליארד שקל, נכון לשנת 2018, זה הסכום העצום של הרווחים הנצברים בחברות שעדיין לא חולקו כדיבידנד. כך לפי נתוני רשות המסים, שהופיעו השבוע בדוח מבקר המדינה שעסק במיסוי הרווחים הבלתי־מחולקים. בשנת 2017 יצאה רשות המסים למבצע מס בהוראת שעה על חלוקת דיבידנדים, בהנחת מס של 8%, מבצע שהניב 15.6 מיליארד שקל באופן חד־פעמי, בהשוואה לכ־4 מיליארד שקל בממוצע בכל אחת מהשנתיים הקודמות. שווי הטבת המס, וזה כמובן שווי הטבת מס שנותבה ברובה לבעלי הכנסות גבוהות, נאמדה בקרוב ל־4 מיליארד שקל. לפי הנתונים שפורסמו, במבצע הזה חולקו כ־61 מיליארד שקל כדיבידנדים, כאשר 91% היו של העשירון העליון ומתוכם 57% של המאיון העליון. אצל אזרח מהשורה, בייחוד ממעמד הביניים הגבוה, זה מעורר חמיצות, בלשון המעטה. למה עשירים מקבלים הנחות מס ואנחנו לא? זאת שאלה מצוינת שמייצרת דילמה לא קלה לאלו שמקבלים את ההחלטות הכלכליות. רשות המסים כבר יזמה מבצעים רבים - גילוי מרצון, רווחים לא מחולקים ועוד - כך נוצר הרושם, ממבצע למבצע, שזאת לא ההזדמנות האחרונה. רשות המסים מטפחת בפעולותיה אצל הנישומים את הציפייה לחכות למבצע הבא, שתמיד יגיע, וכך להימנע מתשלום מס אמת. בד בבד נוצרת קרקע פורייה להמשך ההתחמקות מתשלום מס של בעלי ההכנסות הגבוהות, כך שהיא מרסקת את האמונה (או שמא את האשליה) של תשלום מס אמת מכולם.

המבקרים של המבצעים הסדרתיים הללו יגידו שרשות המסים מוותרת מראש על גביית מס אמת מהעשירים ומעדיפה "מכות" חד־פעמיות כמו ב־2017. התומכים במבצעי מס יגידו שאין ברירה בעולם המס, שמאפשר לעשירים תכנוני מס אגרסיביים - ובכלל, עדיפה ציפור אחת ביד מאשר שתיים על העץ. כלומר, אם לא יזרקו פה ושם "סוכריות" בדמות מבצעים, עלולים לא לגבות בכלל. זאת ועוד: המבקרים יאמרו שיש בתפיסה הזאת כדי לעודד את בעלי האמצעים להמשיך ולהתחמק ממס עד למבצע הבא, שבוודאי יגיע, וגרוע יותר: יש בתפיסה הזאת כדי לתת לגיטימציה לעצמאי הקטן להעלים הכנסות בדרך הישנה והאלגנטית פחות, כי אם לעשירים מותר, למה לא להם? - האם לא זכאי כל אחד ל"סוכרייה" משלו? התומכים יענו: זאת דרכו של העולם הפיננסי - לעשירים יש הרבה יותר מרחב וגמישות להנדסת מסים, מכוח חוקי המס ופרצותיו - ולכן אין ברירה אלא לצאת במבצעים מדי תקופה.

הדילמה הזאת, בין הרצוי למצוי, מתחדדת שבעתיים בזמנים שמתאפיינים בגירעון ענק, בדיוק כמו שמתרחש עתה בעת משבר הקורונה, בניגוד ל־2017. אחרי שהמשק יתחיל לחזור לשגרה, מדינת ישראל תחפש בנרות אחר מקורות הכנסה או מקורות התייעלות. אחד מהם יהיה מבצעי מס, מהלך שיכול להניב "מכה" יפה. שוב, אין הרבה אפשרויות בסתימת גירעון: או שאתה מקצץ בהוצאות הממשלה, או שאתה מעלה את הכנסות הממשלה (העלאת מסים) או שניהם גם יחד. מי שלא מעוניין בהעלאת מסים, ישירים או עקיפים, צריך לבחור, בלית ברירה, גם במבצעי מס.

אלא שלמקרא הדוח של המבקר בנושא, נתקפתי ייאוש כי כל המלצותיו בדוח נוגעות לעניינים ביורוקרטיים הקשורים לשם הקוד "עבודת מטה". הנה סט הביטויים שמתאר את מריחת הזמן של "עבודת מטה". "מומלץ כי משרד האוצר יבחן את סוגיות צבירת הרווחים בחברות בישראל ואת אופן המיסוי שלהן וייתן דעתו לפוטנציאל הגבייה ולעיתוי תשלום המס"; "מומלץ כי רשות המסים ואגפי התקציבים והכלכלן הראשי יבחנו מתכונת הצגת שינויים בפני המחוקק"; "מומלץ כי רשות המסים תשקול לקבוע שבסיסי נתונים מסוימים יוגדרו כ'קובצי קבע' וישמשו לעדכון שוטף"; "מומלץ כי משרד האוצר יבצע ניתוח מקדים של בחינת השפעת 'מבצעי המס' בראייה מערכתית ורב־שנתית, כבסיס לקבלת החלטות בעניין מדיניות המיסוי"; "מומלץ כי המוסד לביטוח לאומי יבחן את ההסדרה של מי שפועל באמצעות חברת ארנק".

ישראל כץ (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)ישראל כץ (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)

מרוב עבודת מטה, מרוב בחינות, מרוב ניתוחים, מרוב ראייה מערכתית ורב־שנתית, בסוף לא מתקבלות החלטות, אולי מהחשש שאיזה מבקר ממשרד מבקר המדינה יכתוב ממגדל השן שלו דוח של חוכמה שבדיעבד. פרסום הדוח על מיסוי רווחים מחולקים, דווקא במשבר הקורונה, דווקא עם גירעון ענק - רק מוכיח עד כמה דוחות המבקר לפעמים מנותקים לחלוטין מהמציאות.

פנסיה תקציבית היא עולם ומלואו של בורות שומן והיא כמובן לא נעצרת עם פטירת הגמלאי/ת אלא ממשיכה לשאריו. סכום תשלומי קצבאות השארים נקבע באחוזים מהקצבה שלה היה זכאי הגמלאי שנפטר: בן או בת זוג של גמלאי שנפטר זכאי ל־60% מהקצבה של הנפטר (אך לא יותר מ־40% מהשכר הקובע של הגמלאי שנפטר); יתומיו של גמלאי שנפטר זכאים ל־15% לכל אחד מהם עצמם, ובהיעדר בן או בת זוג, זכאים היתומים ל־25% נוספים (לכלל היתומים). יתום הוא מי שאינו עומד ברשות עצמו או מי שטרם הגיע לגיל 20 אם אינו משרת בצה"ל או בשירות לאומי או בהתנדבות קהילתית, או מי שגילו עד 21 שנים או עד מועד שחרורו (לפי המוקדם ביניהם) אם הוא משרת בצה"ל או בשירות לאומי או בהתנדבות קהילתית, וכן יתום שאין לו הכנסה כדי מחייתו ואינו מסוגל לכלכל את עצמו.

 כמו כן נקבע בחוק הגמלאות כי בן זוגו של עובד או זכאי לקצבת פרישה שנפטר, זכאי לקבל קצבת שארים כל עוד לא נישא מחדש. אלא שהדבר המעניין ביותר בגמלאות שארים הוא ההגדרה של "ידוע/ה בציבור". בחוק הגמלאות הוגדר כי שאריו של נפטר הם בין היתר מי שהייתה אשתו בשעת מותו, לרבות מי שהייתה ידועה בציבור כאשתו וגרה עמו אותה שעה, וכן מי שהיה בעלה בשעת מותה, לרבות מי שהיה ידוע בציבור כבעלה וגר עמה באותה שעה. כאמור, בחוק נקבע כי בני זוג של עובדים או של זכאים לקצבת פרישה שנפטרו, זכאים לקבל קצבת שארים כל עוד לא נישאו. בעת שבני הזוג של הגמלאים המנוחים יינשאו מחדש, תופסק קצבת השארים המשולמת לו וישולם לו מענק חד־פעמי. בסך הכל משולמות כיום, לפי נתונים שפורסמו בדוח המבקר השבוע, קצבאות ליותר מ־14.5 אלף שארים, בסכום כולל של יותר מ־67 מיליון שקל בחודש, כ־800 מיליון שקל בשנת תקציב, סכום לא מבוטל.

בשנת 2010 קבע בג"ץ לעניין ידועים בציבור כי אלמנים אשר לא באו שנית בברית הנישואים, אך חיים כידועים בציבור, כמוהם כאלמנים שחזרו ונישאו, ולכן אינם זכאים עוד לקצבת שארים. בית המשפט קבע כי לא קיים שוני רלוונטי בין בני זוג נשואים כדת וכדין לבין בני זוג החיים כידועים בציבור לעניין הענקת זכויות, כמו גם לעניין פקיעתן, ולכן בנוגע לפקיעת הזכות לקצבאות שארים, יש להחיל דין זהה על אלמנים החיים כידועים בציבור ועל אלמנים ששבו ונישאו כדת וכדין. המשמעות היא כזאת: אלמן או אלמנה שמקבלים קצבת שארים של פנסיה תקציבית, אך חיים כידועים בציבור, אינם זכאים לתשלום קצבת שאירים. הבעיה: איך בודקים זאת?

הרי על פי ההנחיה המשפטית התקפה במנהלת הגמלאות במשרד האוצר, עקרונות פסק דין זה חלים גם על קצבאות השארים ויש להחיל דין שווה על ידועים בציבור ועל נשואים. כמו כן, מאחר שאדם זכאי לקצבת שארים מתוקף היותו ידוע בציבור של עובד או של זכאי לקצבת פרישה, הרי שאם מקבל קצבת שארים חי עם ידוע או ידועה בציבור, יופסק תשלום קצבת השארים. שימו לב מה קרה כשמנהלת הגמלאות החלה לבדוק את העניין: בשנת 2015 פנתה מנהלת הגמלאות בכתב ליותר מ־14,000 אלמנות ואלמנים שקיבלו ממנה באותה תקופה קצבת שארים וביקשה מהם להצהיר אם הם חיים עם בן או בת זוג כידועים בציבור. כמה השיבו? רק 70(!), חצי אחוז בלבד מהנשאלים: 28 מהם הצהירו כי יש להם ידוע או ידועה בציבור ולגבי 36 נוספים עלו סימנים המעידים לכאורה לקיום ידועים בציבור, כגון מגורים משותפים עם בני זוג וילדים משותפים על פני השנים, שישה מהם השיבו כי אין להם ידוע בציבור. מה עם כל השאר? אין קול ואין עונה.

היתרון הגדול של דוחות המבקר אינו בחלוקת ציונים למשרדי הממשלה או לגופים ציבוריים אחרים אלא הנתונים שנחשפים - אלו מדברים בעד עצמם. ראו את ההשלכות הכספיות של הרכיב המאוד מסוים הזה בפנסיה תקציבית. המבקר מצא כי משנת 2015 לא עסקה מנהלת הגמלאות בנושא זה ולא פעלה לקבלת מענה מ־14,000 שארים שלא השיבו לפנייתה - ואלו המשיכו לקבל את הפנסיה התקציבית כהרגלה. כמו כן לא קיימה מנהלת הגמלאות שימוע ל־66 השארים שכן השיבו לפנייתה בשנת 2015, ואף הם המשיכו לקבל את קצבת השארים עד למועד סיום הביקורת, אף על פי שרובם הצהירו על קיומו של ידוע בציבור או שהיו סימנים המעידים על כך.

אז ככה: עד שחצי אחוז מסך הנשאלים ענה לאוצר, הוא בכלל לא טרח להפסיק להם קצבת השארים. עד סוף 2019 תשלומי היתר למקבלי קצבאות השאירים שהשיבו כי הם חיים עם ידוע או ידועה בציבור וכן אלו שבעניינם יש סימנים המעידים על כך, מוערך ב־28 מיליון שקל. ואלו נתונים שמתייחסים רק ל־70 השארים שהשיבו לפנייתה של מנהלת הגמלאות, מתוך יותר מ־14 אלף שאליהם פנתה, כך שבטוח שסכום הקצבאות ששולמו ביתר גבוה במידה ניכרת.

אני לא אוהב להכליל, אבל לרמות את המדינה הפך לספורט לאומי. קצבת פנסיה תקציבית הפכה לנכס אדיר בידי המקבל או המקבלת, ובחלק מהמקרים יש פעולות שנועדו אך ורק לשמר את הפנסיה התקציבית הזאת לשארים בניגוד לחוק. בהרבה פעמים מדובר בהצהרות שאפשר לעגל בהן פינות, ובסופו של דבר מי שמשלם את המחיר הוא הציבור הרחב. הבאתי את הדוגמה הזאת כדי להמחיש עד כמה הפוטנציאל לחיסכון כספי בתוך סעיפים תקציביים הוא ענק - אם רק מישהו ישים לב, יגביר את האכיפה ויגרום לאנשים להחזיר את הכסף שלא מגיע להם. לא צריך עבודת מטה, לא צריך דיונים ומריחות זמן, צריך שמישהו ידפוק על השולחן ויעשה את העבודה כמו שצריך.

שום הצעת תקציב, שום גיבוש תקציב, שום תחזיות לכאן או לכאן, לא יכולים להחליף עבודה סיזיפית על כל אחד מאלפי סעיפי התקציב: החיסכון הגדול נמצא שם, בעבודה קפדנית ומדוקדקת של מעבר סעיף אחר סעיף. מה שווה תקציב אם הוא כולל סעיפים כמו תשלום פנסיות תקציביות לשארים שלא כדין? כמה סעיפים כאלה עוד מתחבאים בכל תקציב? היו בטוחים כי מדובר במאות לפחות, אבל הכי קל יהיה להעלות מסים לאזרחים בבוא העת. אתם מבינים עכשיו למה תקציב מדינה הוא אחד הבלופים הגדולים ביותר?

[email protected]