לפני שנה, באוקטובר 2019, חוותה לבנון את אחת המחאות העממיות הגדולות בתולדותיה. רבבות צעירים לבנונים, מכל העדות האתניות, הציפו את רחובות ביירות במחאה על המצב העגום של מדינתם, על השחיתות שפשתה בכל רמות השלטון, ועל היעדר עתיד לצעירים. המוחים, חדורי אמונה שיצליחו לחולל שינוי שרבים ממתינים לו, התייצבו בעוז מול מנהיגי המדינה וקראו להם: “כולכם הביתה”. הם דרשו מכל המנהיגים, בלי הבדלי דת או עדה, להסתלק, ובמקומם ביקשו לבחור אנשים ישרי דרך.
הפגנות הצעירים עוררו תקווה בתוך לבנון ומחוצה לה, שמדינת הארזים ניצבת בפתחו של עידן חדש. כיום, שנה לאחר מכן, ניתן לקבוע שהמהפכה נכשלה. יותר מכך, לא נראה באופק איך היא תוכל לקום לתחייה. שלוש סיבות ישנן לכישלון המהפכה: האחת היא עקשנות ההנהגה הפוליטית להיאחז בקרני השלטון בכל מחיר. השנייה היא מצב כלכלי הנמצא על עברי פי פחת. השלישית היא התסכול והעייפות של המוחים.
ההנהגה הפוליטית השלטת כיום איננה מוכנה לוותר על שליטתה לטובת רפורמות בסיסיות במבנה השלטוני, גם במחיר פגיעה בציבור. חלוקת התיקים בממשלה נעשית עדיין על פי המפתח העדתי. עדיין אי אפשר להרכיב ממשלה כי השיעים תובעים השפעה בהרכבת הממשלה, כמו גם הנוצרים. בינתיים העם נהיה עני יותר, פגיע יותר וחסר אונים יותר.
הכלכלה הלבנונית בכי רע, ולא נראה מושיע באופק. הנשיא הצרפתי עמנואל מקרון התגייס לעזור ללבנון, אבל גם אצלו נראה שאוזלת הסבלנות בגלל ההתעקשות של המנהיגים הפוליטיים לשמור על אחיזתם. העם פחות חשוב להם. רפורמות, אם יבוצעו, יאפשרו לקרנות הבינלאומיות להזרים כסף לעזרה. גם הצלחת השיחות עם ישראל על תיחום הגבול הימי תוביל להכנסות נאות לקופת המדינה. אבל זה עדיין רחוק והבית בוער. הנוער מתוסכל, אלטרנטיבה מנהיגותית לשלטון המושחת לא צמחה, והכל נשאר כמות שהוא.
ד”ר ג’וזף בחוט, חוקר בכיר וסופר ממכון עיסאם פארס באוניברסיטה האמריקאית בביירות, טוען שהכישלון של המוחים נובע מכך שהם לא בחרו באסטרטגיה של הפיכת השלטון הקיים, אלא הסתפקו במחאה המונית נגדו. אמנים לבנונים רבים מותחים ביקורת על התנהגותם הבוטה של השלטונות, אבל קולם כקול קורא במדבר.
מי שנושא את הלפיד וקורא לצעירים לא לוותר על חלומם ולחדש את ההפגנות - הוא ראש הכנסייה המרונית הנוצרית, בוטרוס א־ראי. אבל הוא סמכות רוחנית בלבד עם מעט השפעה פוליטית ישירה. צעירים רבים הבינו את גודל הכישלון ומעדיפים לעזוב את לבנון לעבר אופקים חדשים. כמו במקומות רבים, נראה שמנהיגות מסואבת, מושחתת ורומסת זכויות אזרחיה, קשה להחליף בדרכי נועם. צריך זעזוע גדול, שהחוק מאפשר, כדי להביא לשינוי. עם נחוש יוכל ליצור את הזעזוע הדרוש. זה נכון לגבי לבנון, ונכון לגבי מדינות אחרות.
