לטור המוקלט המלא של בן כספית

1. סטארט־אפ במטע תמרים 

מיכל דריימן ויונתן בן־המוזג מצאו את עצמם ביום שני השבוע דוהרים בשיירה מוזרה אל תוך המדבר. הם יצאו מדובאי המעטירה ואחרי שעה של נהיגה מהירה במרחבי השממה, הגיעו למטע תמרים ענק. שטיח רחב, מזמין, המתין להם בפאתי החלקה. מעליו נמתחה יריעה מצילה כדי להגן על המסובים מהשמש הבוהקת. 

ראש הממשלה בנימין נתניהו על הסכם השלום עם איחוד האמירויות. (צילום: איתי בית און/לעמ)

דריימן, שותפה בקרן JVP של אראל מרגלית, ובן־המוזג, יזם הייטק (פוד־טק) ישראלי, מצאו את עצמם מככבים בסצינה דמיונית: אמצע שום מקום, שטיח צבעוני, לצדו חונות מכונית בנטלי מרהיבה וג'יפ ריינג'־רובר עוצמתי. המארח שלהם מחא כף ואיכשהו צצו שם קנקני קפה בדואי חריף ותה מתקתק, ומיני תקרובת. אורחת גמלים, נהוגים בידי רוכביהם, הופיעה פתאום וחלפה בדממה ליד השטיח. 

המארח, נשוי לשלוש נשים (הראשונה, אהבת חייו, אך חשוכת ילדים; השנייה בתו של האמיר של מכה; השלישית ממלזיה) מנהל חיים כפולים. מחצית מהזמן הוא בדואי בגלבייה לבנה המגדל תמרים במדבר, במחצית השנייה הוא משייט בין לונדון, טוקיו ומגדליה של דובאי המעטירה. כל זה קורה במטוסים פרטיים ובמכוניות בנטלי. החיים היפים, סטייל לילות ערב.

הכוכבים האמיתיים של האירוע במטע היו תמרי "חילווה", הזן הגדל באותו מטע. שני הישראלים חזרו מצוידים בכמה קופסאות של התופין המדהים הזה וחילקו אותו לחבר'ה מהמשלחת. לטעום את החילווה ולמות. מתוקים להחריד, נוטפי ריר דבשי טבעי בטעם גן עדן, אלה התמרים שמחולקים לאמיר של מכה ומנעימים את זמנם של העושים בקודשי האסלאם בסעודיה. התמרים הטעימים והיוקרתיים בעולם.

מה בן־המוזג ודריימן חיפשו שם במטע התמרים הנידח בדובאי? האמת היא שלא הם חיפשו, אלא חיפשו אותם. והכל בגלל חדקונית הדקל. סוג של חיפושית אדומה שמוגדרת כצוררת הרשמית של דקלים ועצי תמר ברחבי הגלובוס. היא מתגנבת לעץ בחשאי, קודחת לתוכו, מטילה בו את ביציה, שהופכות לתולעים, שמכרסמות את ליבת הדקל וגורמות בסופו של דבר למותו החטוף. השתלטות עוינת יעילה, מהירה וקטלנית. 

החדקונית הזו, כולה 2־4 ס"מ, מחסלת כמויות אסטרונומיות של עצי דקל ודקל תמר ברחבי העולם. עץ דקל תמר מניב בין 80 ל־200 ק"ג פרי בשנה. ההפסד הנגרם מהטבח ההמוני הזה הוא עצום. האמצעים הננקטים נגדה אינם יעילים, יקרים וגורמים בדרך כלל יותר נזק (סביבתי) מתועלת. יש המשתמשים בריסוס מאסיבי, יש המחדירים כימיקלים למי ההשקיה. היעילות נמוכה, הפגיעה היא בכל המטע ובכל השטח, המחיר הסביבתי כבד. אז ככה הגענו ליונתן בן־המוזג.

הוא היה ראש מטה יחידת 8200 המיתולוגית (בזמנו של פנחס בוכריס). מה ליחידת המודיעין האגדית ולחיפושיות זבל? שאלה מצוינת. אחרי שירותו הצבאי הקים בן־המוזג חברה שעוסקת בפיתוח חיישנים (סנסורים) רגישים. "יום אחד", סיפר לי השבוע בדובאי, "התקשר אליי אמנון הררי, מפקד 8200 לשעבר, שהקים את חברת 'אדמה' החקלאית. 'הגיע הזמן', הוא אמר לי, 'שנפסיק לרסס את עצמנו לדעת. אתה מתעסק בסנסורים. בוא נמציא משהו שיסייע לנו במקום להטביע את הכל בריסוס קטלני, לבצע פשוט סיכול ממוקד. ברגע שנוכל למקד ולזהות את המזיק או את האיום, נוכל לפעול נגדו נקודתית'".

כך בדיוק היה. חברת אגרינט של בן־המוזג הסתערה על האתגר ויכלה לו. "דבר ראשון למדנו את החדקונית", משחזר בן־המוזג, "את תכונותיה, יכולותיה, דרכי פעולתה. ואז פיתחנו את הסנסור שלנו". החיישן של אגרינט עולה לצרכן 12 דולר, אבל הוא חוסך לבעליו הון תועפות. הוא מוברג לתוך העץ וממתין שם בשקט לחדקונית. הוא בכוננות. כל חבריו תקועים סביבו במטע, כל אחד בעץ אחר. 

החיישן יודע לאתר את הרגע המדויק שבו החדקונית מגיעה לעץ ומתחילה לחדור לתוכו. הוא פשוט מקשיב לה ושומע אותה. הוא יודע להבדיל בין הרעש שהיא גורמת לבין כל הרעשים האחרים. ברגע שהוא מזהה את החדירה, הוא מעביר את המידע לענן, שאליו מחוברים כל שאר החיישנים, משם לאפליקציה של בעל המטע, שמדליקה נורה אדומה על עץ מספר 285 ג' בלב המטע. בעל המטע צריך בסך הכל להשגיח על הקונטרול. כשנדלקת נורה של עץ מסוים, הוא מבצע טיפול מהיר בעץ וזהו. החדקונית נופחת את נשמתה, העץ ניצל.

"רק אם מזהים את התהליך בתחילתו, אפשר לבלום אותו, לטפל בחדקונית, להרוג אותה בלי לגרום נזק ולהציל את העץ", מספר בן־המוזג. עד היום איתור העץ הנגוע היה קורה רק כשזה מאוחר מדי. כשרואים את הנזק, כבר אי אפשר להציל את העץ. עכשיו אפשר להקדים תרופה למכה. "האתגר היה קשה. היינו צריכים לפתח טכנולוגיה שתשמע זחל שגודלו 7 מ"מ בתוך עץ שמשקלו 5 טון. זה אירוע לא פשוט. אבל היינו צריכים לפתח פתרון נוסף: שהחקלאי יידע שהטיפול הצליח והדקל נקי מזחלים ורימות של חדקונית. הסנסור שלנו נותן מענה מלא של 100% לשני האתגרים האלה".

עכשיו תארו לעצמכם מה ההמצאה הזו עושה למגדלי הדקלים בדובאי. בעולם יש כ־4 מיליארד דקלים. מתוכם בסביבות 150 מיליון הם דקל תמר, כלומר עצים מניבי פירות תמר. מתוכם כמעט שליש (43 מיליון) נמצאים בדובאי. הטכנולוגיה הישראלית של אגריטק היא בעצם ביטוח חיים זול, המוני ויעיל לחייהם של עשרות מיליוני העצים האלה. זו הסיבה שהמארח של דריימן ובן־המוזג התלהב כל כך. זו הסיבה שהאמירותים, אנשי דובאי, אבו דאבי ואיחוד האמירויות הסתערו השבוע על המשלחת שהוביל יזם ההייטק אראל מרגלית בהתלהבות מופגנת, אמיתית, אבל גם עניינית ומקצועית להחריד. "בואו נפתח מערכת יחסים", אמר המארח לדריימן ובן־המוזג, "כל השאר כבר יקרה מעצמו".

איחוד האמירויות (צילום: אינגאימג')איחוד האמירויות (צילום: אינגאימג')

2. חומוס כמכנה משותף

במהלך השנים ראיינתי יזמי הייטק ישראלים רבים וכתבתי לא מעט על פלאיה של אומת הסטארט־אפ והתעשייה הייחודית הזו, שמתפקדת כבר שני עשורים כקטר הבלתי נלאה של המשק הישראלי. השבוע ראיתי את האנשים האלה בפעולה בפעם הראשונה, ומקרוב. 

אם אומת הסטארט־אפ הישראלית היא ממלכה נפרדת, הרי שאראל מרגלית הוא נסיך הכתר. בעוד נתניהו מורה לשריו לא להעז לבקר בדובאי לפניו, ארז מרגלית 13 מנכ"לים של 13 חברות מתוך הפורטפוליו של JVP, הקרן שהקים כדי להפריח את שממת ההייטק של ירושלים ובינתיים הפכה לאימפריה רב־עולמית ולאומית, ולקח אותם לדובאי. שלושה שרי ממשלה (שר ושתי שרות, ליתר דיוק) פגשו אותו. הוא זכה לכבוד מלכים בכל אשר פנה. 

המנכ"לים התפזרו לפגישות עם מקביליהם האמירותים והצטרפו לאירועים הרשמיים של מפגשים בין יזמים מקומיים לישראלים, מפגשים שנוהלו בטבעיות שובת לב, בענייניות ובסוג של שמחה. רומן חשאי שנרקם בארונות סגורים לאורך כמעט שני עשורים, יצא לאור הזרקורים כשהוא בשל, בטוח בעצמו ואופטימי.

נדמה לי שהקלישאה "ארבעה ימים של שיכרון חושים" לא גדולה מדי על החוויה שציפתה לנו בדובאי. אראל מרגלית, אולי ההחמצה הכי כואבת של הפוליטיקה הישראלית, היה במיטבו. בדובאי הוא היה על הבלטה שלו. אירוע כזה הוא הפורטה של מרגלית, האלמנט שלו. הוא לא חף מתעופה עצמית והוא גם נרקיסיסט לא קטן (תכונה הכרחית למי שחותר להנהגה פוליטית או כלכלית), אבל לפחות בכל הקשור לתחום היזמות הכלכלית וההייטק, מרגלית הרוויח את אהבתו העצמית ביושר. 

הוא אוהב לדבר, באנגלית מלוטשת, אבל גם יודע להקשיב. וחשוב יותר: הוא יודע מתי צריך להקשיב. הוא יודע להרשים, אבל גם שמח להתרשם. אף שכבר עשה כל מה שחלם לעשות, אף ש"מרגלית סטארט־אפ סיטי" חיה, בועטת ויוזמת בירושלים, בניו יורק, בקריית שמונה, בבאר שבע ובבירות אירופה המעטירות, מרגלית ממשיך להתלהב כמו ילד. הוא לא איבד את התשוקה, אלא להפך. הוא מסתער על כל רעיון חדש כאילו זה הרעיון הראשון בחייו. הוא מתלהב מכל יוזמה, מוקסם מכל אופק חדש, שוקע בכל סטארט־אפ רענן ומתאהב בו עד מעל לאוזניו. 
מרגלית הוא הרומנטיקן הגדול של ההייטק הישראלי, ובמהלך הימים האלה בדובאי פינטזתי בחשאי איך היה נראה הטיפול הישראלי בקורונה אם הוא היה עכשיו שר האוצר, או אפילו למעלה מזה. מכיוון שהטור הזה לא עוסק במדע בדיוני, בואו נחזור לדובאי.

עוד מנכ"לית שהייתה שם היא טלי נחושתן. החברה שלה, אינובופרו (Innovopro) פיתחה דרך לייצר מחומוס חלבון בריכוז גבוה (70%). העולם צמא לחלבונים שאינם בשר. הם צריכים להיות זמינים, נוחים להכנה (לחלבון של נחושתן יש מרקם של קרם והוא נוח לבישול, אפייה וכו'), זולים וידידותיים לסביבה. מה יותר מתאים מחומוס? 

החומוס שלנו, שבמצבו המוכר מניב בין 10% ל־20% חלבון, הופך תחת ידיה של אינובופרו לאוצר בלום של חלבון זמין וטעים. "החלבון שלנו מרוכז, אין לו טעם של חומוס, וטעמו נייטרלי ולכן אפשר להוסיף אותו כמעט לכל סוג של מזון", אומרת נחושתן. האמירותים עפים על העניין הזה. יש להם סיבה טובה: באיחוד האמירויות אין כמעט גידולים חקלאיים (למעט תמרים). מדובר במדבר, בתנאי מזג אוויר בלתי אפשריים, בחבל ארץ חשוך מים וקשה מאוד לעיבוד. 

האמירויות מייבאת כמעט הכל. מחוט ועד שרוך נעל, מחיטה דרך בשר, סוכר וכל מה שתרצו. עם פרוץ משבר הקורונה עברו האמירותים משבר קשה. המסחר שותק, חברות התעופה דוממו מנועים, העולם כולו נאלם דום וניסה להבין מה קורה. באמירויות הבינו פתאום שהם זקוקים לעצמאות תזונתית. זו הסיבה שמרגלית פגש את השרה לביטחון תזונתי, אחת הנשים המוכשרות ביותר באמירויות, מרים אל־מהיירי. 

הדרך הזמינה ביותר להתמודד עם הסיטואציה הזו היא ללכת בכל הכוח על מה שנקרא "פוד־טק" (foodtech). לפתח יכולות עצמאיות לייצור חלבונים ושאר אבות מזון כדי להימנע ממצב שבו אפשר להרעיב מדינה שלמה בנסיבות מסוימות. נחושתן הייתה מהמבוקשים ביותר במשלחת הישראלית בדובאי השבוע. היא גם הצליחה לגייס משקיע אסטרטגי נוסף לחברת ההייטק הצעירה שלה. "בסוף, יש לנו שפה משותפת עם האמירותים", אמרה לי, "גם בגלל שאנחנו מאותו אזור, וגם בכלל שאנחנו אוכלים את אותו מזון. חומוס הוא מכנה משותף מצוין".

אראל מרגלית (צילום: גלעד קוולרצ'יק)אראל מרגלית (צילום: גלעד קוולרצ'יק)

3. האזרחים כשותפים לעושר

דובאי לא דומה לשום מדינה או עיר ערבית שבה ביקרתי בעבר. צעדתי בקהיר, הייתי באלכסנדריה, עמאן, רבאט, מרקש, תוניס, רמאללה, עקבה ועוד. לא דומה, לא מזכיר, לא בכיוון. אין מספיק מילים לתאר את עוצמת ההפתעה של ישראלי שרגיל להתנשא על בני דודו הערבים, בבואו בפעם הראשונה לדובאי. אחרי שמתפוגג ההלם הראשוני, היוצרות מתהפכים. זה הם שיכולים להתנשא עלינו, בדיוק כמו שהמגדלים המדהימים של דובאי מתנשאים מול קו הרקיע של תל אביב. 

"אתה יודע מה הסוד כאן?", אמר לי דוד מידן, בכיר המוסד שסלל את היחסים הכלכליים בין ישראל לאמירויות והצטרף למשלחת השבוע, "זה פשוט מקום מנוהל. ההנהגה כאן מנהלת את המדינה בצורה מקצועית ונקייה. אתה רואה את זה בכל מקום. התושבים אוהבים את השליטים אהבת אמת. העיקרון הוא שכולם ייהנו מהפריחה ומהכסף. המדינה מתייחסת לאזרחים כשותפים לעושר. וזה קורה". 

אבל יש כאן שני מעמדות, אמרתי לו, יש את האמירותים שהם בסך הכל 1.2 מיליון, ויש עוד 6־7 מיליון עובדים זרים. "נכון", אמר מידן, "אבל תשים לב שגם העובדים הזרים שבאים מהודו, פקיסטן והמרחב כולו, מרוצים מאוד. יש להם זכויות, הם משתכרים טוב, נוהגים בהם בהגינות".
האב המייסד של האמירויות הוא השייח' זאיד בן סולטן אל־נהיאן. "הבן־גוריון שלהם", אומר מידן. הוא מת לפני כמה שנים, ובמדינה שולטים כעת חמשת בניו מפאטימה, אחת מנשותיו. האמיר החליט מראש בניה של מי מהנשים שנשא יקבלו את השלטון, וכך היה. "באני פאטימה", מכנים את חמשת הבנים, אחד מהם הוא השליט, השני הוא MBZ המפורסם, מוחמד בן זאיד, שמוביל את הנורמליזציה עם ישראל. 

המדינה קיבלה עצמאות מבריטניה 23 שנים אחרי ישראל. אל־נהיאן לקח שבעה שבטים מקומיים ואיחד אותם לפדרציה אחת. "החזון שלו היה פשוט", אומר מידן, "סובלנות, מתינות ופשרנות, פלוס השקעה אדירה בחינוך ובמצוינות. הם מזהים את הילדים המוכשרים בגיל צעיר ושולחים אותם ללמוד בבתי הספר הטובים ביותר בעולם. הם קוצרים את הפירות, אבל ממשיכים לזרוע ולהשקיע. אי אפשר לא להתפעל מהם".

מידן, שהעז להתראיין בשבוע שעבר ("ידיעות אחרונות") על הסיבות שגורמות לו להשתתף בהפגנות נגד בנימין נתניהו, חטף לא מעט ריקושטים, אבל מי שמכיר את "פרימו" (כינויו במוסד) יודע שמדובר ביהודי שלא נבהל בקלות. "קח לדוגמה את שר הסייבר המקומי כאן", הוא אומר, "מוחמד אל־כווייתי. הוא מכיר את ישראל כאת כף ידו. יש לו שלושה תארים בהנדסת מחשבים מבתי הספר המשובחים ביותר בארה"ב. הוא איש מקצוע נטול שיקולים פוליטיים. הדבר היחיד שמעניין אותו זה הסייבר ואיך אפשר לקדם את המדינה. עכשיו תשווה אותו לשר הסייבר שלנו".

זה לא רק שר הסייבר. כל המנהלים המופקדים על ניהול המדינה, משרי הממשלה דרך המנכ"לים ובעלי התפקידים המרכזיים, הם אנשים מרשימים. כולם מקצוענים, כולם משכילים מאוד, כולם מסורים לתפקידם ועוסקים רק בו. משרד החוץ האמירותי מתוחכם, יעיל, מקצועי ונחשב לאחד המשובחים בעולם.

בשיחת רקע שקיימתי השבוע עם בכירה במשרד הבנתי שכל מה ששמעתי על החבר'ה האלה מוצדק. האנגלית המצוחצחת, הבקיאות המופלאה ברזי האזור ואפילו בענייני ישראל, תפיסת העולם הבהירה, הענייניות והאדיבות, כל אלה הזכירו לי את כל מה שאין אצלנו (ולא, אין כאן כוונה לפגוע במשרד החוץ הישראלי, שבו משרתים דיפלומטים נהדרים, אלא במי שדאג לייבש ולהמית אותו בעשור האחרון).

4. דיסנילנד בגלבייה

האמירויות היא אימפריה כלכלית אדירה. המפגש הראשון עם העיר מעתיק נשימה. קחו את לאס וגאס, תערבבו עם דיסנילנד, תוסיפו מנהטן ושנחאי, קורטוב יריחו ועקבה, ארומה שוויצרית והייפ לונדוני, תלבישו את כל זה בגלביה ותקבלו משהו שקשה לתאר. 

האמירותים, שהתחילו משום מקום, תרתי משמע, לוקים בתחרותיות מוגזמת. הם מתעקשים שכל מה שיש להם יהיה הכי גדול, הכי חזק, הכי מרהיב, הכי גבוה, הכי שאפשר. הם בנו את הבניין הגבוה בעולם (בורג' ח'ליפה) שהאמפייר סטייט בילדינג נראה לידו כמו מצודת זאב. עכשיו הסעודים בונים אחד יותר גבוה (קרוב לקילומטר!), אז האמירותים המתינו בסבלנות עד השלמת תוכנית הבנייה הסעודית ומיד השיקו בניין חדש (שיושלם בשנים הקרובות), גבוה יותר. יש להם הקניון הגדול בעולם (צריך שבוע ימים רק כדי לתור אותו), יש להם אתר סקי אמיתי בתוך קניון אחר, הם מאכלסים את ספר השיאים של גינס באלף ואחת וריאציות ורובריקות, והם נהנים מכל רגע.

הכבישים עמוסים מכוניות פאר במספרים שמגמדים את מנהטן, מונטה קרלו ושאר בירות העושר העולמי. באחד הסיורים ראינו מבנה מפואר במיוחד, מרשים באופן יוצא דופן, נראה כהכלאה בין חזיתו של ארמון בקינגהאם לגני ורסאי. התברר שזו האקדמיה לשוטרים. משטרת דובאי מתניידת בלמבורגיני ואסטון מרטין. זה מסביר למה היא נחשבת לאחת המדינות הבטוחות בעולם, עם שיעור פשע מינימלי. איזה עבריין יכול לברוח מניידות כאלה? אף אחד לא מסובב כאן ראש אחרי מרצדס או ב.מ.וו. מדובר במכונית הראשונה שקונים לילדים אחרי שמוציאים רישיון נהיגה. יש כאן למבורגיני, פורשה, פרארי, אסטון מרטין, מקלארן, רולס רויסים ועוד מותגי־על מופרכים בכמות בלתי מוגבלת. הסיפור האמיתי, סיפר לנו אחד המקומיים, הוא לא סוג הרכב. מה שצריך לבדוק, זה את המספר.

מתברר שבאמירויות אתה רוכש מספר רישוי למכוניתך שעובר איתך מרכב לרכב לאורך חייך. המספר מעיד על עושרו של בעליו. מספר בן חמש ספרות ומעלה עולה סכום הגון, אבל סביר. מספר בן ארבע ספרות עולה מאות אלפי דולרים. מספר בן שלוש ספרות עולה מיליוני דולרים. מספר בן שתי ספרות עולה עשרות מיליונים. אף אחד לא הסכים לומר לנו כמה עולה מספר בן ספרה אחת. "אתה יכול לבוא עם טויוטה חבוטה ישנה, זה לא משנה", הסביר לנו המדריך, "אם יש לך מספר בן שלוש ספרות, תקבל את כל הכבוד". 

הישראלי הראשון שביקר באמירויות היה ראש המוסד אפרים הלוי, עוד בסבנטיז. אחר כך באו אחרים. בשני העשורים האחרונים היחסים הולכים ומתחזקים. בעשור האחרון נרשמה עליית מדרגה. אנשי עסקים ישראלים הפכו את דובאי לביתם השני. מערכת היחסים פרחה, אבל במחשכים.

בנימין נתניהו, ועל זה מגיעות לו מחמאות רבות, הוציא את כל זה לאור. עכשיו כולם ממצמצים מול הזרקורים. המאהבת הפכה לאישה הרשמית (המאהבת היא ישראל). עכשיו מתחתנים, וצריך לקוות שהזוג הנשוי יצלח את המוקשים הממתינים בדרך להקמת משפחה. הראשון שבהם יהיה המפגש הטראומטי שצפוי לאמירותים עם התייר הישראלי, כשתחלוף הקורונה ויחלו הטיסות הישירות. ראוי כבר מעכשיו להשתתף בצערם.

דובאי היא מדינת מסחר אדירה. "הם נוגעים בשלושה מיליארד בני אדם", אמר לי אראל מרגלית, "הם טווח נגיעה מהודו, הם קרובים לסין, הם סוחרים עם כולם, הגשר בין אפריקה לאסיה למזרח הרחוק ולאן שאתה רוצה. כשאנחנו באים לכאן, אנחנו לא באים רק לדובאי. אנחנו בעצם באים לעולם כולו. הם יכולים לחבר אותנו למקומות שלא חלמנו להגיע אליהם". על זה בדיוק הוא עבד השבוע.

מדינה מדהימה קמה באמצע המדבר. בדובאי נמצא הנמל הימי הגדול בעולם (ג'בל עלי). מתקני התפלת המים המדהימים בעולם. המגדלים המרשימים בעולם. תעשיית אלומיניום אדירה, מרכזי מחקר ופיתוח שלא נופלים מעמק הסיליקון או מהסטארט־אפ הישראלי. מרכזי הפיתוח של כל ענקי הטכנולוגיה נמצאים שם. שיעור ההשכלה גבוה מאוד. שיעור הנשים היזמיות גבוה מ־50%. שיעור הנשים בתפקידים מרכזיים בממשלה מרשים אף הוא. 

יחד עם זאת, לא הכל מושלם. דובאי פתוחה, מודרנית, סובלנית, אבל עדיין לא תתיר לאישה להיכנס למונית לבדה. ועדיין מותר בה לשאת יותר מאישה אחת. יש עוד כברת דרך לעשות, אבל הדרך שכבר נעשתה היא בלתי נתפסת.

ארבעה ימים בדובאי ולא הצלחנו למצוא בדל סיגריה או עלה נידף על המדרכה ברחוב בדובאי. איש לא העלה על דעתו להסיר, ולו לשנייה, את המסיכה מהפה והאף. הכל מסודר, מתוקתק, נקי למשעי, מאורגן ומנומס. מדובר בסוג של גן עדן שצמח באמצע המדבר, כמעט בן לילה. העיר עצמה עמוסת פעילות, אתרים, מונומנטים ואטרקציות ברמה הכי גבוהה שיש. השווקים יעילים, המסגדים מנומסים, הכל מתוקתק ומשדר עוצמה שקטה ושקט נינוח.

ביום שני הסתובבנו, חבורה של חמישה עיתונאים ישראלים, בשוק הבשמים ובשוק הזהב. התיירות נבלמה בגלל הקורונה, והיינו הלקוחות הכמעט יחידים. "פתאום שמתי לב", אמר אחד מאיתנו, "שבפעם הראשונה אי־פעם אנחנו מסתובבים בשוק במדינה ערבית, מדברים עברית בקולי קולות, לא מסתירים את זהותנו, לא מצניעים את נוכחותנו, אולי אפילו להפך". 

זה נכון. כמעט כל הרוכלים אינם אזרחים אמירותים אלא הודים, פקיסטנים, אפגנים וכו'. לא מעניין אותם מי התייר החולף בסמטאות, אלא רק עד כמה הוא מוכן לקנות. תחושת הביטחון מוחלטת. אולי היא מתעתעת, אבל היא דומיננטית מאוד. צריך להתפלל שהמפגש העתידי בין האמירותים המנומסים והמאופקים איפוק כמעט אירופי לנחילי התיירים הישראלים שיפשטו על אתריה של העיר מתישהו בחודשים הקרובים יעבור בשלום.

דובאי (צילום: Pixabay)דובאי (צילום: Pixabay)

5. נקודת האיזון

סולטן אחמד בן סולאיים שווה בסביבות 25 מיליארד דולר. הוא נשיא חברת DP WORLD, שאותה בנה והקים בעשר אצבעותיו. תפקידו הראשון היה מוכס בנמל המנומנם של דובאי. היום הוא חולש על 10% מתנועת המכולות הימית בעולם כולו, הבעלים של עשרות נמלים ימיים, ביניהם הנמל הגדול בעולם (בדובאי) ונמלים רבים בארה"ב, אירופה, אפריקה ואסיה. איש מרשים, מאופק, שקט ואוהד גדול של ישראל.

שמו של בן סולאיים עלה לכותרות אצלנו כשהתברר שהוא רוצה לרכוש את נמל חיפה. ככה פשוט. לצורך כך הוא חבר לשלומי פוגל ושותפיו ממספנות ישראל. מהלך מחוכם, לאור קרבתו של פוגל לראש הממשלה נתניהו. נמל חיפה הוא נמל ננסי בהשוואה לנמלים האחרים באימפריה של בן סולאיים, אבל האיש יודע מה הוא עושה. "נמל חיפה יחסוך לי שינוע של מיליוני מכולות סביב חצי האי ערב או קרן אפריקה", סיפר למישהו בשיחה פרטית, "אנחנו נשנע את המכולות בדרך היבשה מבצרה דרך ירדן לחיפה ומשם דרך הים התיכון לאירופה". אכן, מהלך מנצח.

אין לי מושג אם הוא יצליח לרכוש את נמל חיפה (אני מניח שהתשתיות הצבאיות יוחרגו מהרכישה והמדינה תשמור על מניית בכורה), אבל אם זה יקרה מדובר בחדשות טובות. ביום שלישי בבוקר ישב בן סולאיים לארוחת בוקר עם אראל מרגלית. זו לא הייתה פגישתם האחרונה, וגם לא הראשונה. הוא מנסה לעניין את מרגלית בהקמת עיר הסטארט־אפ שלו אצלו, באזור הסחר החופשי. מתברר שלבן סולאיים יש אזור סחר חופשי בדובאי שבו פעילות 8,000 חברות. האיש עובד בצניעות, מתרחק מזרקורים ומכותרות, אבל האימפריה הכלכלית שבנה היא מהעוצמתיות בעולם.

הוא מכיר ישראלים רבים, עשה עסקים לא מעטים עם חלק מהם ומעריץ גדול של היזמות, המעוף והיכולת הישראליים. כשהוא מסביר איך הפכה דובאי לצומת המסחר העצום שהיא היום, איך כמעט כל מדינות מזרח אסיה, סין, אפריקה וחלק מאירופה משתמשות ביכולת המסחר של איחוד האמירויות ונשאבות לדובאי כפרפרים למדורה, אי אפשר שלא להבין. 

כתחביב, רכש בן סולאיים עשרה איים מלאכותיים בתוך הקומפלקס המפורסם של איים שנבנה באמירויות, בתצורת הגלובוס העולמי. האיים שלו הם אלה המייצרים את התצורה של דרום אמריקה ושמותיהם בהתאם. הוא בנה לעצמו על האיים האלה מפלט פרטי חף מסממני פאר מוגזמים. כשהוא יושב שם, הוא יכול לראות את קו הרקיע של דובאי מונח מולו ואורותיו מזהירים את שמי הלילה, כשבגבו, בטווח נגיעה, איראן, עומאן ומדינות נוספות. 

במראה הזה מגולם הסוד כולו: דובאי ממוקמת באמצע, בנקודת האיזון הארכימדית של האזור המסוכן, המשוסע והמסוכסך ביותר בעולם. היא השכילה למנף את מיקומה האסטרטגי בצורה מושלמת. עכשיו היא נפתחת, לפחות רשמית, גם אלינו. היחסים האסורים יוצאים לאור. זוהי הזדמנות כלכלית של פעם במאה שנה. האם ישראל תעמוד באתגר? האם נשכיל לא ליצור אנטגוניזם ולבנות שותפות אמיתית עם הפרטנר המרתק הזה? המפתח נמצא אצל אראל מרגלית וחבריו.

6. בחזרה לפרימוס

במהלך המסע, אחרי שהעליתי תמונה ראשונה מדובאי, מתברר שהחרדתי את הצייצן הגדפן מבלפור מרבצו. זה מה שצייץ יאיר נתניהו בתגובה: "תמונה שאומרת כל כך הרבה", רייר יאיר נתניהו על המקלדת, "אלה ששונאים את נתניהו הכי הרבה, אלה העשירים בישראל, אשר נהנהים הכי הרבה מפירות העשייה הכלכלית והדיפלומטית שלו, לצרכיהם הפרטיים. גם יונתן בן ארצי הנכד, ואולמרט הספיקו כבר לטוסלמסע תענוגות באיחוד האמירויות" (הטעויות במקור).

הוא שוב שבר את שיא הבורות, התיעוב, ההתנשאות, הניתוק והשנאה פר מספר המילים. כאילו העשירים יוצאים למסעי תענוגות באיחוד האמירויות, בעוד אביו של הגדפן עמל יום ולילה על ההישגים הכלכליים. המציאות כמובן הפוכה. מי שמוקף בחברים עשירים הוא בנימין נתניהו. מאז ומעולם. הוא אפילו נותן בהם סימנים ומעניק להם ציונים משוקללים לפי ההון האישי והנכונות לחלוק ממנו למשפחת המלוכה. מי שמהווים את המנוע הכלכלי המשמעותי של מדינת ישראל, מי שהקימו את אומת הסטארט־אפ, מי שהוציאו את שמעם של יזמי ישראל למרחוק, מי שבנו את הקטר שמחזיק את המשק וממשיכים לעשות את זה עד היום, הם אראל מרגלית וחבריו. 

בשוק הפרטי הצליח נתניהו להיות סמנכ"ל שיווק בחברת רהיטים שפשטה רגל. את ההייטק הישראלי בנו אנשים כמרגלית, חמי פרס, אייל ולדמן (מלאנוקס), דב מורן (דיסק־און־קי), אורני פטרושקה, גיל שוויד, מריוס נכט, קובי אלכסנדר, קובי ריכטר, האחים זיסאפל ועוד מאות רבות של יזמים שכל קשר ביניהם לבין בנימין נתניהו מקרי בהחלט. 

אם יתקיימו בחירות בקרב יזמי ההייטק בישראל, ספק אם נתניהו יעבור שם את אחוז החסימה. זה לא מפריע לבן הבטלן שלו להמשיך להכפיש את האנשים האלה על בסיס יומי, לפרנסתו. זה לא מפריע לעדת המעריצים השוטים של המשפחה הזו להמשיך להפיץ את השנאה והשיסוי המופקים בבלפור בקנה מידה מסחרי. 

המצוינות הישראלית נמצאת שם, בסטארט־אפים, במרכזי המחקר והפיתוח, במוחותיהם ההוזים של אלפי יזמים, בכישרון ובהתמדה של עשרות אלפי עובדים ומנהלים. הנכס הזה הוא לאומי, לא משפחתי. חשוב לזכור את זה גם בימים האפלים שבהם אנו נמצאים כעת ולהבין שבהמשך המדרון החלקלק של ההסתה והשקר שאליו נקלענו, לא ממתין לנו שום דבר טוב. אולי נחזור לתקופת טרום נתניהו, שבה ייצאנו תפוזים והדלקנו אש בפרימוסים.

[email protected]