"אילו" היא מילה שמנקרת תמיד בראש לנוכח אירועים היסטוריים שהתרחשו, או כאלה שלא התרחשו. מי אינו משתעשע במחשבה על אילו. למשל, אילו הליכוד לא הפסיד את השלטון ב־1992. בעקבות אותן בחירות יצחק רבין המנצח בא במקום המפסיד יצחק שמיר. יותר משהמערך ניצח – הליכוד הפסיד. במו חדלונו העביר הימין את השרביט לשמאל.
אני זוכר היטב את מערכת הבחירות ההיא. הייתי בין המתמודדים לכנסת והופעתי בכנסים שונים למען הליכוד. ערב ראיונות בכפר סבא, אני הקטן מייצג את הליכוד, ומי מופיע בשם המערך? לא אחר מאשר ראש הממשלה לשעבר רבין. תמהתי על בדידותו, בואו ללא מלווים, רק עם נהג. הופעתו הייתה אפורה למדי. חשבתי בלבי: אם כך, אין לו סיכוי לשוב ולזכות בראשות הממשלה. והוא זכה.
כמו לרבים בימין, גם לי הייתה הערכה לא מבוטלת לרבין הניצי, לעמידתו על שלמות ירושלים ועל אי־חזרה לקווי 67’, שמירת הגולן בידינו, וכן לעובדה שבממשלת האחדות הלאומית היה לו קשר טוב יותר עם ראש הממשלה שמיר מאשר עם בן זוגו שמעון פרס. השיא היה ב־1990, כשכינה את ניסיונו של האחרון להביא להפלת הממשלה, “התרגיל המסריח”. מאז כרוכים בשמו של המנהיג הג’ינג’י הרבה שליפות: “הם לא מזיזים לי”, “לשבור להם את הידיים והרגליים”, “פחדני השלום”, “אריאל, עמנואל ושלומיאל”, “פרופלורים”.
רבין היה יוצא חלציה של אחדות העבודה, זו של אביר שלמות הארץ יצחק טבנקין, אבל כראש הממשלה התריס בחריפות נגד המתנחלים. צפיתי לא מכבר בראיון עם העיתונאי והחוקר אמוץ עשהאל, מחבר הספר “מצעד האיוולת היהודי”, העוסק בהיסטוריה הפוליטית של העם היהודי. הוא “העז” לומר שרבין עצמו תרם לאווירה הקשה, בכך שהשתמש ברטוריקה משפילה כלפי “קיצונים משני הצדדים”, ולא ידע “לחבק את נרצחי אוסלו”. מנהיג צריך להיות פתוח, להכיל רגשות, לבטא אמפתיה, אמר עשהאל. רבין לא היה כזה.
אי אפשר להטיל את האשמה על האווירה הנוראה ששררה באותם ימים על מפלגת האופוזיציה, הליכוד. הייתי חבר כנסת בשנה האיומה ההיא, השתתפתי בכנסים ובעצרות פוליטיות נגד תהליך אוסלו. מי אינו זוכר את תנועת המיאוס שעשה לפני שלחץ את ידי ערפאת? באוסלו עולל פרס לרבין מה שניסה לעולל לשמיר בלונדון. שמיר בלם, רבין נגרר. ימי אוסלו היו מן הרעים ביותר לישראל. מצד אחד פיגועים כמעט יום־יום, מאות אזרחים נרצחים (מישהו זוכר אותם?), מצד שני ממשלה שמנהלת משא ומתן על נסיגות, ורבין, פרס וערפאת מקבלים בצוותא פרס נובל ל”שלום”.
ביקורת קשה ולגיטימית הוטחה בממשלה ובעומד בראשה. הסתה אף היא הייתה בהפגנות הסוערות (“בדם ואש את רבין נגרש”), אך זו באה מגורמי ימין קיצוני. רבים מראשי הליכוד ניסו לשווא לרסן את ההקצנה המסוכנת. אני זוכר מאבק פיזי שלי עם מניפי הדגלים הצהובים, אנשי “כך” הזועקים “בוגד”, לאחר פיצוץ האוטובוס בסמוך לכיכר עלית ברמת גן. הדפו אותי בכוח כאשר ניסיתי להסות אותם. במו אוזניי שמעתי את ראש האופוזיציה בנימין נתניהו, שבזדון מייחסים לו אמירות כמו “רבין רוצח” ו“בוגד”, קורא פעם ועוד פעם לציבור להימנע משימוש בביטויים מסוכנים אלה.
לפני 25 שנה ההפגנות נגד רבין היו זועמות, ואולם כיום קריאות ההסתה והסיסמאות נגד נתניהו חמורות יותר. אז המצב בערי ישראל היה נורא. אוטובוסים מתפוצצים על נוסעיהם, הסכם אוסלו ב’ האסוני הועבר בכנסת על קוצם של שני עריקים. וראו את מצבנו היום לעומת 1995, תוך כדי מאבק בנגיף שתוקף את העולם כולו: ישראל מרחיבה את מעגל השלום באזור (בלי לקבל פרס נובל), בולמת את התוקפנות מעזה, מבודדת את הרשות הפלסטינית, ערוכה לכל איום מצפון. חללי טרור ספורים, אך מתי קורונה רבים. אז על מה משסעים את החברה? “רק לא ביבי”.
שום דבר לא יצדיק את הטראומה הנוראית שעברנו לפני 25 שנה, צלקותיה יהיו טבועות בלב האומה כולה עוד שנים רבות. תיאוריות קונספירטיביות שונות הופרחו באוויר. סרטו של יואב לימור בקשת 12 הצית אותן מחדש בקרב גורמים מסוימים. כך או כך, התמרור האדום שנדלק אז ממשיך להבהב כאות אזהרה מפני התהום. כאז כן עתה, יש להפריד בין ביקורת לגיטימית, אפילו קשה, שהיא נשמת הדמוקרטיה, לבין גילויי הסתה גוברים, בין מימין ובין משמאל, שאותם יש לבלום.
ואני רק מהרהר בלבי: אילו בבחירות 1992 לא חל מהפך.