בסוף השבוע שעבר החזיר קונרי, שון קונרי, את המפתחות של האסטון מרטין ל־Q הגדול שבשמיים, ונאסף אל אבותיו לקול חמת חלילים.
אני חייב להודות שקונרי מעולם לא היה כוס הוויסקי שלי: למרות כריזמה שגרמה לנשים להתעלף ולגברים לקנא, הוא היה לאומן ושמרן מהסוג שממנו יש לי די בישראל ובעברית. יתרה מזאת, בעיניי הוא אפילו לא היה הבונד הטוב ביותר (תואר ששמור אצלי דווקא לפירס ברוסנן). ובכל זאת, הוא היה הראשון, ועל כן נגביה כוס של וודקה־מרטיני לזכרו של ג'יימס בונד המקורי, זה שהיה ונותר האלטר אגו האולטימטיבי של כל גבר.
רגע אחד אתה בשנחאי, במשנהו אתה בקריביים ואף על פי שעתיד העולם מונח על כתפיך, אתה מצליח להעלות לחלוחית בעיניה של כל אישה שנקרית על דרכך. יש לך הצעצועים הכי מגניבים, הרכב הכי מהיר, אין לך פחד מכלום חוץ מיראה מסוימת מהיחידה שלא מאבדת את זה לידך (כלומר היא כן, אבל האימונים בקג"ב לימדו אותה שלא להחצין רגשות) והכי חשוב, אתה יודע בדיוק איך אתה אוהב את הדרינק שלך.
הזמנים, ג'יימס, השתנו לבלי הכר: עם אישה בתפקיד M התמודדנו יפה, אבל אי־שם באזור "קזינו רויאל" עם דניאל קרייג, הפכו אותך יוצריך מאקשן גברי לסמרטוט, כזה שמתאהב באווה גרין. משם הפך כבר הכל למדרון חלקלק, כמו החזה של קרייג הלה. הידעת, ג'יימס? במסגרת הסרט הבא שנדחה בחסות הקורונה, תהיה 007 ממין נקבה! מה הלאה? בונד גיי?
צמד המילים האחרון הוא ההוכחה שלא מדובר במהפכה תפיסתית, אלא בחמדנות פשוטה: נשים הפכו לכוח הצרכני מאחורי תרבות הפנאי, ותעשיית הקולנוע נאלצה לקלוע לטעמן כדי למלא את האולמות. רק שהיא עדיין מכוונת למיינסטרים, כלומר לגבר ואישה שיוצאים לדייט בקולנוע. להט"ב יקבלו ייצוג בסדרת הסרטים רק אם ישרתו מטרה של מקסום רווחים. אני נשבע לכם בקימוריה המושלמים של האלי ברי (נערת בונד בדימוס) שאין לי דבר נגד נשים גיבורות, מחנה סנש ועד אומה תורמן ב"קיל ביל". ובכל זאת: האם שום דבר אינו קדוש כבר?!
ברשותכן, אחדד: האבולוציה של השוויון המגדרי התבססה על כך שלגברים היו שמורות טבע שבהן יכולנו להישאר קרנפים בלי לחשוש מהציידות. אצל הישראלים היה זה האוהל במילואים: מהצד האחד נכנסו אליו עורך הדין, המוסכניק ופקיד הבנק - שלחלקם יש בבית נשים, בנות וסולם ערכים מתקדם. מהצד השני יצאו ממנו ברברים שמתענגים על לוף ומחפיצים כל מש"קית שנקלעה למאהל. לא בפניה חלילה, אלא בין אדם לחברו, ברוח: "אחי, ראית את הסמב"צית? יא אללה, מה שהייתי עושה לה!".
כמובן שהוא לא היה עושה כלום, אבל לרגע אחד הוא התחבר לדחף גברי קמאי - וכל עוד זה נעשה בתחום המושב המובהק, לא הייתה עם זה בעיה. כזה היה גם היציע בכדורגל, זה שבו המשחק היה לפעמים רק תירוץ. זה היה המקום לקלל, לחלק את העולם (כמו בסרטי בונד) לטובים מול רעים ולהתחבק עם גברים אחרים.
אני לא תובע להרחיק נשים מיציעי הכדורגל, חלילה, אלא לבכות עוד הרס של שמורת טבע גברית בשם הצורך לשרוד במציאות כלכלית שבה האישה היא הקובעת בנוגע להוצאות הפנאי. בשנות ה־70 לא התחרו בכדורגל קניונים ומתחמי ג'ימבורי. נשים בישלו, ניקו וגידלו ילדים, והשבת נועדה לאפשר לגבר־גבר לנוח עם העיתון ו"שירים ושערים", או בבילוי עם שכניו לטריבונה. בן שזכה להצטרף לאביו ביציע הרגיש כאילו הפך באחת לגבר, עת זכה להיכנס לעולם קסום שערכי היסוד שלו הם חופש ביטוי באשר לתחום עיסוקה של אם השופט ופיצוח גרעינים. טריטוריה לגברים בלבד, אם כי קרובה יותר לקפה השחור של המילואים מאשר לטוקסידו של בונד. אחרי הכל, אנחנו בלבנט.
אילו הנשים עצמן היו סולדות מג'יימס בונד הישן, הייתי מרכין ראש בפני הבון טון. רק שלא אחת מתגנב ללב החשש שלא מדובר אלא במס שפתיים לאג'נדה המגדרית הנכונה: כי אחרי הכל, איזו אישה לא הייתה רוצה ליפול לזרועותיו של הגבר שזה עתה הציל אותה מהרעים ולהיאנח "הו, ג'יימס", בידיעה שהיא מוגנת מכל רע? ומי מבינינו, הסמרטוטים, לא היה רוצה להיות הגבר־גבר הזה? ומאחר שזו משאלת הלב האמיתית של שני המינים, איך זה שהגברים הקלאסיים היו למין בסכנת הכחדה?
אז היה שלום, קונרי, אני מקווה שבבר הגדול שם למעלה אפשר לקבל, לצד בשר הלווייתן ושור הבר, גם איזה דרינק סביר. ותיזהר בחניה כשאתה פותח את הדלת של האסטון מרטין, שמא יעבור שם איזה גבר חדש על קורקינט, שאלוהים יעזור לנו אם הם יצטרכו, יום אחד, להושיע את העולם מהרעים.