באמצע שנות ה־90 הזמין אמנון רבי מ"מעריב" את אדם ברוך לערוך מוסף חג מיוחד של "סופשבוע". אדם לקח אותי לדיבור פנימי. הוא ביקש ממני לחזור לצייר נפתלי בזם, שהיה נושא אחת הכתבות הראשונות שלי ככתב "מוניטין". פנימי משום שבזם היה חוליה בשרשרת המשפחתית והאומנותית שקשרה את אדם ואותי באמצעות סבי, אביו, הידידות וקשרי העבודה שנרקמו ביניהם. זאת הייתה דוגמה לדרך שבה הופך עורך חכם משימה מקצועית לסיפוק אישי. גם בין בזם וביני נרקמה ידידות. הוא היה אדם מורכב ומיוחד, שנטייתו הפוליטית משכה אותו בין קטבים; קודם צייר את "מרד הימאים", שהיה תלוי בבית "על המשמר", ואחר כך מתנחלים על הגבעות העגולות של יהודה ושומרון. בנו נהרג בפיגוע בכיכר ציון.

אמרתי לאדם שזה אינו דבר של מה בכך להוציא מ"מעריב" תקציב לנייד אותי לבזל. אדם נתן בי מבט סיעודי ששמר לרגעים כאלה. כמה ימים לאחר מכן עליתי על טיסת לילה של TWA לציריך. אותו לילה נפל מטוס אחר של TWA במסלול דומה, וכל נוסעיו נהרגו. בני ביתי ששמעו על זה בטלוויזיה נבהלו, כי לא הצליחו להבין באיזו טיסה מדובר. נחתי בציריך שמח וטוב לב וכהרגלי הרמתי מיד טלפון הביתה. שמעתי הקלה גדולה בקולה של נעמי. מדובר באישה שאין לה נטייה לפאניקה.

כפי שנהגתי אותם ימים כאשר הייתה לי עילה, החלטתי לפנק אותנו. הייתה מולי חנות שעונים מפוארת שאליה נכנסתי. בלי לחשוב פעמיים ושבוי בקסמי מבטו החודר של פירס ברוסנן, מי ששיחק את ג'יימס בונד באותם ימים, קניתי שני שעוני "אומגה" Seamaster Professional שברוסנן ענד, אחד לנעמי ואחד לי. את הראשון מכרנו באי־ביי עם הרולקס; השני שוכן במגירה שלי עד היום.

שון קונרי מת בשנתו בביתו באיי הבהאמה. הוא היה בן 90 ובבריאות רעה. בצילומי פפארצי שלו מ־2017 בניו יורק, הוא נראה לבוש באימונית נוחה, עם כובע, נשען על מקל, יד אחד משותקת אחרי שבץ ונתמך על ידי עוזר. גם הפרצוף הנאה והחד קרס. זה צילום מגונה מכל היבט, ובוז למי שהדפיסו והעלו אותו. קונרי פרש ממשחק אחרי הפיאסקו המיותר שנקרא "ג'נטלמנים מובחרים", סרט הרפתקאות מקושקש ומביך המבוסס על קומיקס כמובן. סרט שבמהלכו נמנע קונרי מלהכות את הבמאי, אף על פי שהגיע לו. למרות ניסיונות נואשים, אף אחד לא הצליח להחזיר אותו לעבודה.

בין המועמדים לשחק את ג'יימס בונד בסרט הראשון "ד"ר נו", היו קרי גרנט, דיוויד ניבן, ריצ'רד ברטון, טרוור הווארד, פיטר פינץ', ג'יימס מייסון ורוג'ר מור. אין ספק כלל שקונרי היה הבחירה הנכונה. אף אחד מהנ"ל לא היה משיק את סיפור ההצלחה הארוך ביותר בקולנוע. המפיקים כלל לא ערכו לקונרי מבחן בד. הם ראו אותו הולך וזהו.

קונרי עם אורסולה אנדרס ב''ד''ר נו'' (צילום: באדיבות יס)קונרי עם אורסולה אנדרס ב''ד''ר נו'' (צילום: באדיבות יס)

קונרי לקח את בונד, סוכן אכזר ונטול חוש הומור שלחם את המלחמה הקרה ברצינות תהומית, והפך אותו לדמות צינית ומשעשעת כשהוא בלבד הכתיב את מינון האירוניה. אחרי שלושת סרטי בונד הראשונים - "ד"ר נו", "מרוסיה באהבה" ו"גולדפינגר" - ידע העולם כל שהיה לדעת על וודקה־מרטיני (מנוער, לא מעורבב), הימורים ומכונית בשם אסטון מרטון. דרך עיניו המחייכות בהארה פנימית, חווה העולם אתרי נופש אקזוטיים, בחורות שנפלו לחיקו כמו בצו עליון ורשעים מכל צבעי הקשת הקרימינלית שמתו בידיו מיתות משונות. רק קונרי יכול היה לעלות ממשגל תת־מימי עם דומינו, לומר "אני חושב שהפחדנו את הדגים" ולמצוץ רעל של קיפוד ים מרגלה בנשימה אחת מבלי שהקהל ישרוק בוז.

ב־1989 לקחה על עצמה ברברה וולטרס לנקום בשם הנשיות בשוביניזם המופגן ולעתים סר הטעם של קונרי־בונד. נערות בונד (כך קראו להן) רבות מדי, חלקן בעלות שמות רב־משמעיים כמו פוסי גאלור (הונור בלקמן), זכו לטפיחה כמו ספורטיבית על ישבנן, לוהקו בסרטיו לצורכי תשמיש בלבד ואחר הוצאו להורג או נזנחו בצד הדרך. כאשר בונד התאהב בסוף והתחתן ב"בשירות הוד מלכותה", החליף את קונרי ג'ורג' לזנבי, דוגמן אוסטרלי שבא לסרט אחד בלבד והתאהב בטרייסי (דיאנה ריג שמתה לאחרונה), בתו של מאפיונר קורסיקני.

כמה דברים יש לומר לזכות הסרט הזה: טלי סאבאלס היה מטובי הבלופלדים, מרושע ונטול רחמים באמת; למרות הבדיחות שעפו על חשבונו, היה לזנבי אחד הבונדים הטובים, ודאי טוב מטימותי דלטון עם חיוך השועל הנבוך, ורוג'ר מור שהעלה אצלי את התהייה אם יאן פלמינג כיוון שבונד יהיה כבד משקל, נטול חן ועם חגורת מכנסיים שנחגרה מתחת לבתי השחי בסגנון ירוחם משל; ואת סירובו העיקש של בונד, ששירת כמובן את הנרטיב של הדמות, לשוב ולהתאהב על רקע מות אשתו היחידה בזרועותיו. בהמשך התאהב בונד (דניאל קרייג) בווספר לינד, שטבעה במעלית ב"קזינו רויאל", אבל תפנית העלילה הזאת שירתה את הברוטליות הקיומית של קרייג והזינה אותה.

וולטרס, שעשתה שיעורי בית, השליכה על קונרי ציטוט בן 20 שנה שלו מראיון ב"פלייבוי" שבו אמר: "זה לא הדבר הגרוע ביותר לסטור לאישה מדי פעם, במיוחד אם הזהרת אותה כמה פעמים קודם לכן". אתה שוביניסט, לא? אמרה וולטרס. מה זה שוביניסט? שאל קונרי. עד שוולטרס ניסחה תשובה קולעת, יצא כל האוויר מניסיונה להעמיד אותו במקומו. טרם שאני מסגיר את חיבתי העמוקה אליו כשחקן, לאו דווקא כבונד, אין ברירה אלא להבהיר שקונרי לא היה שורד בעידן #MeToo והיה נופל בין ההולכים ראשונה.

שון קונרי (צילום: רויטרס)שון קונרי (צילום: רויטרס)

למרות וולטרס והדימוי שלו כגבר פוחז והולל, היה קונרי נשוי פעמיים בלבד. לא דבר של מה בכך בברנז'ה הקולנועית של בני גילו. פעם ראשונה היה נשוי לשחקנית אוסטרלית אדומת שיער בשם דיאן סילנטו, שהשאירה רושם שולי במיוחד בתפקיד מולי ב"טום ג'ונס". שאר הזמן היה קונרי נשוי למישלין רוקברון, שאותה הכיר בתחרות גולף. קווין קוסטנר, שלא היה מגיע רחוק אלמלא תפקיד המשנה שעשה קונרי כשוטר ג'ימי מאלון ב"בלתי משוחדים", סיפר בעת הצילומים על המערבון האהוב עליו, "הומברה" (על פי אלמור לנארד) עם פול ניומן: "ירדתי לפרטים קטנים ביותר, שיחקתי את כל התפקידים, עשיתי את כל הקולות, ובסוף אמרתי 'ואז הכלבה עמדה מול פול ניומן ולא זזה. הוא נהרג בגלל הכלבה'. שון הסתכל עליי ואמר: 'הכלבה הזאת הייתה אשתי'".

בסוף שנות ה־80 עבר קונרי שני ניתוחים להסרת פוליפים ממיתרי הקול. העיתונות הבריטית צעקה "סרטן" והחלה לקצוב את ימיו האוזלים. קונרי צחק מביתו באיי הבהאמה. הגרגור המאיים שב למבטאו הסקוטי. ה־S שלו בסוף מילה חזרה להישמע כמו SH, וכל פניו שבו ונרתמו להפקה הנהדרת שהייתה מונולוג של יותר משני משפטים של קונרי.

אינך יכול להחזיק שלושה בתים - בספרד, בלוס אנג'לס ובבהאמה - מצוותים במשרתים, טבחים, חדרניות, מנקי בריכות ונהגים ולנהל מדיניות כלכלית רכרוכית. אף אחד לא באמת רואה את קונרי מחליף מצעים, נכון? הוא נושא ונותן קשוח, ומפיקים רבים הסתובבו עם סימנים כחולים כעדות.

ב"יום הארוך ביותר" (1962), הגרסה המגלומנית והאפקטיבית של דאריל זאנוק לפלישה לנורמנדי, גילה קונרי שאינו ממוקם גבוה מספיק בהיררכיית הכוכבים הרבים בסרט ודרש שיפור עמדות: ל"גשר אחד רחוק מדי" (1977) הצטרף תמורת 450 אלף דולר. במהלך הצילומים גילה כי כוכבים אחרים (בוגארד, פרקינס, קיין, פוקס, הקמן) השתכרו 750 אלף דולר כל אחד וכי המפיק ג'ו לוין השתמש בשמו כדי להעלות אותם לסיפון ההפקה. קונרי התעמת עם לוין. זו אינה אשמתי שיש לך סוכן מחורבן שהשיג 450 אלף דולר, אמר לוין. אתה צודק מאה אחוז, אמר קונרי, אני מפטר אותו. לוין עשה עצמו מתלבט כמה ימים ואחר הודיע לקונרי כי ישלם לו כמו לאחרים.

אף שהיה שחקן טבעי, רבגוני ומסוגל להרבה יותר עומק מציפוי הפורמייקה והנירוסטה שהיה בונד - שנדרש בעיקר להליכה פנתרית שקונרי סיפק בקלות, לעיקול אכזרי של שפתיו, שורות מחץ סקסיסטיות ולעיניים פתייניות שאותן נדרש לתקוע מעל להבת המצית כאשר הודה, "בונד. ג'יימס בונד" - מפיקים, במאים, שחקנים והעסקונה ההוליוודית לא היו המילייה הטבעי שלו. הוא רתח על הטיפול הרשלני והאגבי של פוקס בהפצת "שם הוורד" (על פי אומברטו אקו) באמריקה. הסרט הכניס 60 מיליון דולר באירופה, אבל באמריקה לא צפו בו. קונרי עשה שם תפקיד שחרג מהקנון הרגיל שלו, כנזיר ימי־ביניימי המפענח מקרי רצח במנזר. קונרי טען כי בארי דילר, יו"ר פוקס אותם ימים, דפק את הסרט עם הצגת קדימונים שגויים ושיווק לא נכון, וגרם לו להחמיץ פרס אוסקר ב־1986.

פאולין קייל, מבקרת הקולנוע של ה"ניו יורקר", נשמה לרווחה כאשר הסיר קונרי את הפאה שעלתה על פדחתו שהחלה להיחשף בגיל צעיר ושכנה עליה כבר מבונד הראשון. אחרי שנים רבות של שיער מושאל, חשף קונרי קרחת נוצצת, מרשימה, גברית ובעלת אופי כאשר החליט להצטלם או־נטורל.

שון קונרי (צילום:  Jeff J Mitchell  Getty Images)שון קונרי (צילום: Jeff J Mitchell Getty Images)

המאבק הפתטי הזה של גברים עם שערם הנסוג שנתפס בעיניהם כדעיכת הגבריות הגאוותנית וגורם להם להתייסר מול המראה בתעלולי שווא לא מכובדים, לא תאם איכשהו את אישיותו של קונרי. מפיקיו הניחו עליו את כיסוי הראש הראשון, ושם הוא נשאר. ברט ריינולדס, המפרי בוגרט, גארי קופר, אלברט ברוקס, ג'ון וויין ורבים אחרים שיחקו עם פאה רוב הזמן. בלי הפאה, קבעה קייל באנחת הקלה, נראה קונרי גדול וחופשי יותר, כמי שאינו מנסה לאזן אגרטל על ראשו. מעולם לא היה לקרחת מליץ יושר קולנועי מוצלח ממנו.  

מוקדם יחסית במהלך הקדנציה שלו כבונד האולטימטיבי התפתחה אצל קונרי רתיעה ואפילו סלידה מאיושו כסוכן הוד מלכותה בעל הרישיון להרוג. רוב הזמן ניכר בו שהוא חולף דרך הסרטים כשהוא מסתתר מאחורי חיוך ציני ורמת התרסה שלא נבעה מהתסריט. אבל הפרנצ'ייז של בונד, שלא מת עד הרגע הזה ממש, היה הברווז שהטיל ביצי זהב. כמו שוודי אלן הסביר מדוע אינו מאשפז את דודו שטיפס על עץ והכריז שהוא תרנגולת, גם קונרי היה צריך את הביצים.

שון קונרי בתפקיד ג'יימס בונד (צילום: באדיבות יס)שון קונרי בתפקיד ג'יימס בונד (צילום: באדיבות יס)

לכאורה הוא היה חתום על בונד לכל החיים. אבל מחבר ספרי בונד איאן פלמינג מת ב־1964, בשנה שבה הופיע קונרי ב"גולדפינגר", והמפיק קאבי ברוקולי זלל את הספרים המעטים שהותיר אחריו בקצב של ספר לשנה בערך. לכן נשכרו שירותיו של הסופר ג'ון גרדנר כדי שימשיך לכתוב ספרי בונד אחרי פלמינג, כפוף למנהג המגונה שבו נמצאים יורשים לא ראויים לסופרים מתים המקבלים מבעלי זכויות העיזבון את הרשות להמשיך לפטם את הברווז, כפי שקרה לריימונד צ'נדלר, רוברט פרקר, טום קלנסי ורוברט לאדלום. מה שברוקולי לא הביא בחשבון היה היום שבו לא יצליח קונרי להידחס לחליפת צלילה. קונרי, בחוש הנדיר שהיה לו לגבי תוחלת הקריירה שלו, ברח מבונד זמן רב לפני כן והשאיר את הוולטר PPK הקטן והמכוער לרוג'ר מור.

האפשרות שבעולם ערני, אסתטי וחובב תרבות פופולרית יכול היה להתקיים ויכוח אינטליגנטי לכאורה בין חובבי קונרי ומור על מי בונד טוב יותר מהשניים, גרמה לי תמיד לגרדת עזה בכל הגוף. מור לא היה שחקן. הוא היה ג'מוס גדל גוף שהעמיס בגולמניות את כל הקרנתו הפנימית על עיניו הכחולות; הוא היה סביר ב"המלאך" ומשעשע בזוגיות עם טוני קרטיס. אבל היה מגושם וכבד תנועה בהשוואה לאתלטיות הטבעית של קונרי. שערו הטבעי נראה כשטאנץ מוקדם לפריזורה של טראמפ ודוחה יותר מהשטיח של קונרי. גינוני האצולה שלו היו גדולים על הברוטוס קל הדעת שהוא בונד, והוא הזקין ללא חן בתפקיד. הרשעים שנגדם יצא היו חינניים בעיניי יותר ממנו.

פעמיים עזב קונרי את בונד ופעמיים שב אליו. פעם ראשונה פרש אחרי קופות עלובות ב"אתה חי רק פעמיים" (1967). אחרי חמישה סרטי בונד שהגדירו ז'אנר קולנועי חדש וגם החלו להרוס אותו, זיהה קונרי כי המפיקים התאהבו בטכנולוגיה המתקדמת של מחלקת האפקטים והעדיפו מסוקים מתקפלים, משדרים זעירים ומכוניות יורות טילים על פני עלילה דרמטית ויכולת המשחק שלו. בונד הפך לסוכן נוסע של המצאות טכנולוגיות, ואלו הלכו והתרבו על חשבון זמן המסך שלו. כל זמן שהאירוניה האכזרית של בונד ניצחה, מצא קונרי צידוקים להמשיך בתפקיד.

כאשר מרחב המחיה שלו הצטמצם, ביקש קונרי לחדול. הוא פתח בצליעה לא מוצלחת דרך מספר סרטים זניחים: "שאלאקו" (1968); "מולי מגווייר" (1970); "האוהל האדום" (1971); ו"הקלטות אנדרסון" (1971); לדאבון לבו גילה קונרי כי אין די חמצן מחוץ לפרנצ'ייז בונד הנצחי.
ארבע שנים אחרי פרישתו חזר קונרי לבונד ב"יהלומים לנצח" (1971) היישר לחיקה המיטיב של ג'יל סט. ג'ון. אחריו זנח שוב את בונד רק כדי לשוב אליו בשנית ב"לעולם אל תאמר לעולם לא" (1983) הפעם לזרועותיה של קים בייסינגר. בשתי החזרות האלה, שנעשו בהיפוך לשיקול דעתו האינסטינקטיבי, ניסה קונרי לטשטש כל הגדרה מדויקת של מניעיו. המשכורת שלו ב"יהלומים לנצח" הייתה 1.2 מיליון דולר, וקונרי השתמש בכולה כדי להקים קרן חינוכית, "הקרן הסקוטית הבינלאומית לחינוך", שנועדה לממן את חינוכם של ילדים סקוטים מחוננים ועניים.

כספי פיצויים שבהם זכה בתביעות משפטיות, כולל נגד שתי ביוגרפיות לא מורשות שלו, נכנסו גם הם לקרן שהוא היה התורם היחיד שלה.
בשובו בשנית היה קונרי בן 53, כבד ומסורבל. פניו היו אפורים, הוא התנשם בכבדות, והפאה נראתה כאילו משפחת עכברושים מתה על ראשו. זה היה מביך ומיותר, וניכר היה בו שהוא יודע את זה. אבל לך תמצא סקוטי שיזלזל בחמישה מיליון דולר. בגלל מחלוקת זמנית על זכויות בין מפיקים, עלה אותו קיץ גם "אוקטופוסי" עם מור, שהשתכר ארבעה מיליון דולר. זה היה רעיון רע ומיותר ובעיקר גרם לצופה תחושה קשה של סכיזופרניה. דווקא מור, קולב הבגדים המתנועע, הכניס 34 מיליון דולר לעומת 28 מיליון אצל קונרי.

בונד האחרון של קונרי היה מיותר, פרודיה עצמית עם שוליים מרוטים ופתטיים. הוא נראה כמי שמכניס את הבטן. נעלמו הצעד הפנתרי הגמיש והאכזריות המרושעת מזווית הפה. על סיפון היאכטה צעד בונד מבוגר ומחושב, שהתנשף וגנח בקטעי המאמץ הפיזי אך לא איבד את חוש ההומור שלו. אותו הומור ששירת את קונרי בתפקיד ג'ימי מאלון, השוטר האירי שלימד את קווין קוסטנר לשרוד ב"בלתי משוחדים", שהביא לקונרי את האוסקר היחיד שלו. בסופו של מרדף רגלי שם, כשהוא מתנשף, חורק ואומר לפושע הנמלט "מספיק עם הריצה מזוינת הזו". אחד מהרגעים הבולטים במנהג הילדותי שלי להסיר את עיניי מהמסך בסצינות שאינן נוחות לי ומעיקות עליי הוא בסצינה שבה זוחל קונרי הירוי לחתיכות מרובה ציד אל הטלפון כדי להזהיר את קוסטנר. אני לא עומד בזה ובנתיב הדם שהוא מותיר אחריו.

במחצית שנות ה־70 יצא קונרי להרוג את המיתוס של בונד. קונרי השחקן ניצח את צלו, ובונד שרד בלעדיו. במעבר מ"האיש שרצה להיות מלך" המצוין עם מייקל קיין ל"רובין ומריאן" עם אודרי הפבורן, שניהם ב־1976, הראה קונרי כיצד עושים את המעבר מגיבור קולנוע של הצגות יומיות לגבר מקשיש, כאוב ומחפש אהבה. ב"רובין ומריאן" מגלם קונרי את רובין הוד המזדקן, שגופו מתפורר והוא סובל בין היתר מבעיות בפרוסטטה. רובין של קונרי כה אנושי שהוא נזכר בחמלה אמיתית באהובתו מריאן שנזנחה בצד הדרך. קונרי הוא רובין הוד העצוב בהיסטוריה באגדה שבדרך כלל צוהלת מהישגיות וחוגגת את החיים מחוץ לחוק.

עם תחילת צילומי בונד הראשון בהשתתפות טימותי דלטון (מה לעזאזל?) השמיעה השחקנית לואיס מקסוול, הלא היא מיס מאניפני האגדית, את חוות דעתה המנומקת על קונרי. "הוא היה גבר מושך מאוד", אמרה, "הוא היה ללא יוהרה. כולם ידעו על הפאה שלו שאותה הסיר וזרק בסוף כל סצינה. תראו אותי, נהג לומר, ככל שאני מאבד שיער בראש נוספות לי שערות בגבות. הוא באמת נאלץ לגלח את הגבות".

את "האיש שרצה להיות מלך", על פי ספרו של רודיארד קיפלינג, ביקש ג'ון יוסטון לצלם עם בוגרט וגייבל. 30 שנה מאוחר יותר הוא ליהק את קונרי וקיין כשני ההרפתקנים. קונרי, אמר יוסטון אחרי הצילומים, היה מוצלח יותר מכל מה שגייבל יכול היה להיות. סטיבן ספילברג, שליהק את קונרי המבוגר כהנרי ג'ונס, אביו של הריסון פורד (אינדיאנה ג'ונס) ב"אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון", אמר "כי יש שבעה שחקני קולנוע אמיתיים בעולם, ושון קונרי הוא אחד מהם. אני לא אומר את שמות האחרים, כי כמה מחבריי לא נמצאים ביניהם".

"אם היית מלהק היום את 'בצהרי היום'", אמר לארי גורדון, שהפיק את "קשרי משפחה" עם קונרי, דסטין הופמן ומתיו ברודריק, "מי יכול היה לעזוב את גרייס קלי ולפסוע במורד הרחוב כמו גארי קופר? רק שון קונרי". "חוץ מיוצאי הדופן האלוהיים", קבעה פאולין קייל בביקורתה הנלהבת על "האיש שרצה להיות מלך", "אין שחקן קולנוע שאני מעדיפה לראות יותר משון קונרי".

כשחקן מבוגר בסוף דרכו התכסה ראשו של קונרי בפלומה לבנה. הוא עשה איתה תפקידים מצוינים כמפקד הצוללת הרוסית רמיוס ב"המרדף אחרי אוקטובר האדום" וטוב יותר ב"הפריצה לאלקטרז" כסוכן הוד מלכותה שהועלם על ידי ה־FBI אחרי שחדר לקודש הקודשים של אמריקה וחשף את סודותיה. הוא חוזר לאלקטרז כדי להציל את סן פרנסיסקו מהתקפת טילים ביולוגיים ובאותה הזדמנות מנגב את הסורגים עם ניקולאס קייג', סוכן הבולשת הבכיין. נכון שמייקל ביי ניצח על זה, אבל יצא מוצלח. זו עונה מוזרה כזאת שבה אנו מאבדים רבים מגיבורי ילדותנו, אבל לא רק אותם. קונרי לפחות לא מת מקורונה.