ביום ראשון השבוע הייתה המדינה חייבת להגיש את תשובתה לעתירה (השישית!) של תנועת רגבים ולהצהיר על תוכניותיה לפינוי חאן אל־אחמר. תשובה כזו לא הוגשה במועד שקבע השופט נעם סולברג, והשמיים לא נפלו.

אני יודע שהכל עוסקים בבחירות בארה"ב ומעטים מוטרדים מזוטות מקומיות. ואני מניח שאפילו קוראיו המושבעים של הטור הזה, מאלו המגיבים לעתים באתר או בפייסבוק: "כל מילה בסלע, אבל חפרת", כבר נלאו מהעיסוק במקבץ הפחונים שבנו הבדואים על כביש 1, בין ירושלים לבקעת הירדן. אבל השבוע נפל דבר: גם מגיפת הקורונה גויסה כדי להבטיח את המשך קיומו של כפר השודדים הזה.

הבדואים שהשתלטו על מאחז אסטרטגי בצמוד לכביש מס' 1 ניהלו בעשור האחרון קרבות משפטיים ומדיניים במימון ובתמיכה של עמותות שמאל קיצוני, של האיחוד האירופי ושל עוכרי ישראל אחרים, כדי שהמדינה לא תבצע את עשרות צווי ההריסה שהוצאו עוד ב־2009, ואושרו בבג"ץ כבר לפני שנתיים: למנוע מהמדינה להרוס את המבנים ולהעביר את התושבים לחלופות שכבר הוקמו עבורם בהשקעה עצומה ליד אלעיזריה.

לפני שנתיים, אחרי שבג"ץ אמר את דברו, והאירופים התחילו ללחוץ ולאיים, נשא בנימין נתניהו דברים והיה ברור ונחרץ כסלע איתן (אחרי שכבר החליט לדחות את הפינוי): "זה לא ייקח הרבה שבועות, זה יהיה הרבה יותר קצר, נעשה כמה מהלכי היערכות חיוניים בזירה הבינלאומית, ניתן הזדמנות אחרונה לפינוי בהסכמה, אבל בכל מקרה, חאן אל־אחמר יפונה... כולנו מאוחדים במטרה: לפנות את הבנייה הבלתי חוקית הזאת. אין על זה שום ויכוח... חאן אל־אחמר יפונה ובקרוב מאוד".

אבל כאמור, היו לחצים. האיחוד האירופי רמז שפינוי עלול להיחשב "פשע מלחמה". כשבועיים לפני התחייבותו ההיסטורית של נתניהו לפנות "בקרוב מאוד", איימה עליו קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל כי תבטל את ביקורה הצפוי בארץ ופגישתה עמו - אם חאן אל־אחמר יפונה. למחרת פורסמה הכחשה. מרקל אמרה כי הפינוי הוא "עניין ישראלי פנימי". ודאי "עניין ישראלי פנימי", הרי לא יעלה על הדעת שמדינה אירופית נאורה ושומרת חוק תורה למדינה אחרת להתעלם מהפרות חוק ומשוד אדמות מדינה ולצפצף על הוראות בית המשפט העליון.

ליברמן בחאן אל אחמאר (צילום: משה כהן)ליברמן בחאן אל אחמאר (צילום: משה כהן)


היו לנתניהו ולמרקל נושאים חשובים הרבה יותר לעסוק בהם באותם ימים, לרבות צוללות וכלי שיט. עניינים שחשיבותם האסטרטגית למדינה עולה בוודאי על קומץ פחונים של בדואים. עניינים שהשתיקה יפה להם, ולעתים - אולי עצם השתיקה היא העיקר. אולי זה מה שנקרא "עניין ישראלי פנימי".

ולכן, ואף על פי שהתחייב שוב ושוב להרוס ולפנות, גם בפני הציבור בישראל וגם בבתי המשפט - יש כנראה לראש הממשלה גם התחייבות אחרת: לא לפנות ולא להרוס. ובכל רגע נתון עליו להחליט מה גרוע יותר: להיות מוקע כסמרטוט שאינו מכבד את התחייבותו ואינו שומר על אדמות ארץ ישראל מפני שודדים ערבים - או להפר את התחייבותו למרקל, שאין לדעת מדוע ניתנה. גרמניה לא איימה עלינו בביטול עסקת כלי השיט. זו מחויבות מוסרית של אומה שהשמידה שליש מבני עמנו וגם רוצה לחזק את התעשייה שלה. היה משהו אחר שבו יכלה מרקל לאיים על נתניהו. מהו עניין זה - איני יודע. אני יכול רק לנחש, אבל איני כופה את הניחוש שלי על איש. כל אחד ינחש כרצונו.
תרנגול הכפרות

לא נפל במלכודת
קרוע בין הסחיטה שאולי מופעלת נגדו לבין הדימוי הסמרטוטי שיצא לו בפרשת חאן אל־אחמר, ביקש השבוע נתניהו לדחות את ביצוע ההריסה בארבעה חודשים נוספים. לו יכול היה, היה דוחה לנצח או לפחות עד אחרי הבחירות, אבל כלקוח ותיק הוא מכיר את בג"ץ. הם לא היו נותנים לו ארכה בלתי סבירה כזו. אבל גם על בקשת הדחייה המצומצמת הזו ביקש נתניהו שלא לחתום וחיפש לו תרנגול כפרות שיספוג במקומו את העלבונות והלעג.

המועמד הטבעי היה שר הביטחון בני גנץ. הרי צה"ל הוא הריבון ביהודה ובשומרון. ולפיכך חייבים נציגי מערכת הביטחון להסביר לבית המשפט למה גררו רגליים כבר 11 שנה, וביתר שאת בשנתיים האחרונות, ולא הרסו ולא פינו. שגנץ יחתום.

לפני חמישה חודשים היה גנץ אולי נופל במלכודת הזו. אבל אפילו הוא כבר למד משהו. הרי ראש הממשלה הוא שמנע בהתערבותו האישית את הפינוי, ולכן שיבוא ויסביר למה הוא ממשיך להתעלם מהחוק ומצווי בית המשפט. ובכלל, "גורמי המקצוע" במשרד הביטחון סברו כי יש להרוס ולפנות "בדיוק כפי שנאלצה הממשלה לפנות מאחזים יהודיים שבג"ץ קבע כי הם אינם חוקיים". או במילים אחרות: אנחנו לא פראיירים, בטח לא של נתניהו.

הוויכוח בין גנץ לנתניהו נמשך - והתשובה לבג"ץ לא הוגשה במועד. למחרת דיווח אבישי גרינצייג ב"גלובס" כי כבר עמדו להגיש שתי תשובות מדינה. האחת של נתניהו, המודיע שאינו מתכוון להרוס בקרוב ומבקש דחייה; והשנייה, שונה, של גנץ ומערכת הביטחון. ראוי לזכור כי אבי רואה, מי שהיה ראש מועצת יש"ע, משמש היום כעוזר שר הביטחון להתיישבות. מותר היה להניח כי אחד מראשי ההתיישבות יילחם כארי על תשובה מוחצת מצד מערכת הביטחון והתחייבות לפינוי מיידי של חאן אל־אחמר.

אבל עד יום שלישי כבר יושבה המחלוקת. נמנע הביזיון. המדינה לא דיברה בשני קולות. אלא השמיעה קול אחד בלבד: קול גרירת הרגליים. המדינה ביקשה עוד ארבעה חודשים. "אולי בינתיים יימצא מתווה פינוי מוסכם", אמרה (בטח, מיד אחרי שנתניהו יכריז על החלת החוק הישראלי ביו"ש).

נלעג, כמעט מבחיל היה התירוץ הנוסף: אי אפשר לפנות עכשיו - בגלל הקורונה. אותה קורונה לא הפריעה למינהל האזרחי באותו יום ממש לשלוח פקחים ושוטרי מג"ב להרוס בית שבנו יהודים בגבעת החי"ש שבגוש עציון. מנכ"ל רגבים מאיר דויטש הסב את תשומת לבי לכך שהבית ניצב ב"אדמת סקר" ובהליך הכרזה כאדמת מדינה. גנץ ונתניהו לא עיכבו בשם המגיפה את ההריסה הזו, אבל נתלו בתירוצי קורונה כדי להימנע מהרס בנייה ערבית בלתי חוקית בעליל.

בשם נתניהו חתם על התצהיר השקרי והנלעג הזה ראש המל"ל מאיר בן שבת. ובשם גנץ - אוי לאותו ביזיון - המתנחל אבי רואה. גם הוא נתן ידו לפשע הזה. וכששאלתי אותו אם הוא שלם עם התצהיר שחתם עליו, ענה: "ראש הממשלה ביקש לדחות. לא רואה בזה בעיה בהתחשב שפינוי בכוח יכול לגרום נזקים במגרש הבינלאומי, וזה לא טוב בעת הזאת. ועם זאת שומרים על האופציה לפינוי בהסכמה או בכוח".

מסתבר כי כמו הקורונה - גם סמרטוטיות היא מחלה מידבקת. גם זריית חול בעיני הציבור. כמו בהחלת הריבונות. כמו באי־הסדרת היישובים ובהמשך הריסה בהתיישבות היהודית. כמו בהפקרת אדמות המדינה לבדואים. "לעת הזאת" אין בליכוד גם אחד שידרוש מנתניהו לומר אמת על כל אלו, וגם מקרב ראשי המתנחלים תמיד יימצא לו מלחך פנכה המוכן להדהד את שקריו.

ניתן היה לקוות שימינה תרים קולה, אבל נפתלי בנט "לא־פרנסה־לא־מעניין" עסוק בכיבוש מרכז המפה הפוליטית, לא הגיאוגרפית. שודדי חאן אל־אחמר יכולים להמשיך לישון בשלווה. ולהודות גם לקורונה.