בספרו האייקוני של תיאודור וייט על בחירות 1960, ג'ון קנדי נגד ריצ'רד ניקסון, מתחבאת פסקה מעניינת, מאתגרת. היא מופיעה לקראת הסוף, אחרי שניקסון כבר הפסיד לסנאטור הצעיר. הפסד מכאיב, בפער זעיר. 0.2% מהקולות. במדינת אילינוי, 4,500 קולות היו משנים את התמונה. בטקסס הגדולה, פחות מ־30 אלף קולות. אבל פער האלקטורים היה משמעותי. 303 לקנדי, 219 לניקסון. ובמילים אחרות: הניצחון נראה על המרקע גדול הרבה יותר מכפי שהיה באמת.

הנשיא דונלד טראמפ טוען להונאה בבחירות. צילום: רויטרס

וייט מסביר בספרו שמראית העין הזו היא התוצר של "חוכמת מנסחי החוקה, שבראייתם מרחיקת הראות המציאו את הכלי של שיטת האלקטורים". כן, כן - הוא משבח את שיטת האלקטורים. זו שמושמצת היום בעיקר על ידי דמוקרטים, שרואים בה שארית מאובנת שראוי להיפטר ממנה. השיטה הזאת היא שסייעה לקנדי - לדעתו של וייט - להצטייר כנשיא לגיטימי אחרי ניצחון קצת מפוקפק.

וייט המציא מחדש את ז'אנר הכתיבה על מערכות פוליטיות באמריקה, במערכת בחירות שהומצאו בה עוד כמה אלמנטים חשובים של פוליטיקה מודרנית כמו העימות הטלוויזיוני בין מועמדים. סופן של הבחירות היה כאמור מותחן דרמטי של הפרשים דקים כנייר צלופן. בעלותו על הבמה לשאת את נאום הכניעה שלו, נקט ניקסון גישה מעורפלת, מתוכננת היטב: "אני רוצה שסנאטור קנדי יידע, ואני רוצה שכולכם תדעו, ש'אם' המגמה הזאת תימשך, והוא יהיה הנשיא הבא, הוא יקבל ממני את מלוא התמיכה".

על מה חשב ניקסון ברגע ההוא קשה לדעת. הוא עצמו טען בזיכרונותיו שדחה המלצות של יועציו לערער על תוצאות הבחירות, והחליט להתנהג באצילות המתחייבת. יש היסטוריונים שמתייחסים לטענה הזאת ביותר משמץ של חשדנות. שלושה ימים לאחר הבחירות פנו כמה מתומכיו החשובים של ניקסון לבתי המשפט בלא פחות מ־11 מדינות. כשהם חמושים בעדויות על רמאות בקנה מידה נרחב, ניסו לסובב את הגלגל לאחור. ניקסון לא עמד בחזית המאבק הזה, אבל גם לא מיהר לקרוא להם לעצור. בהמשך טען שהנשיא אייזנהאואר עודד אותו לערער על התוצאות. טענה שקרית בעליל.

בסופו של דבר, העתירות לא התקדמו לשום מקום. הפער המשמעותי בספירת האלקטורים הוביל את קנדי לבית הלבן. ניקסון הבין שמוטב לו להיראות כמפסיד ראוי, ולא להזדהות עם העותרים שהנשיא לשעבר הארי טרומן כינה "חבורה של לוזרים".

60 שנה עברו מאז, וכל המרכיבים של הבחירות ההן, של הדילמות ההן, מציפים שוב את הזירה הציבורית האמריקאית. כמו ניקסון, גם דונלד טראמפ לא רוצה להיות לוזר. אבל מסקנתו הפוכה מזו של הנשיא לשעבר. במקום להרחיק את עצמו מעתירות לבית המשפט, שסיכויין להתקבל נמוך, הוא מתייצב בראש העותרים. במקום לטעון שמישהו אחר מנסה לדחוף אותו, הוא מבקש להצטייר כדוחף הראשי.

בשעת כתיבתו של הטור הזה, יום חמישי אחר הצהריים, טראמפ עוד לא הפסיד. לא סופית. לכן, כל מה שנכתב כאן הוא תחת הערת אזהרה מתבקשת. ובכל זאת, גם טראמפ כבר היה יכול להתייצב ולומר ש"אם המגמה תימשך" הוא יכבד את הבחירה בג'ו ביידן. במקום זאת התייצב ואמר: "באמת, ניצחנו בבחירות".

טראמפ כנראה הפסיד, אבל מי שמסתמנים כמנצחים נעטפו בתוגה. מעולם לא נראו מנצחים עגמומיים כל כך. לא לזה קיווה ג'ו ביידן, לא לזה קיוו בכירי המפלגה הדמוקרטית. כן, ביידן כנראה יישב בבית הלבן. אבל הבחירות האלה היו תמרור אזהרה בוהק למפלגה הדמוקרטית. אפילו מול טראמפ - מי שהם מחשיבים תקלה תמוהה - התקשו לנצח. חלומותיהם על רוב בסנאט נראים רחוקים. מה שאומר שביידן ייאלץ להתקדם בזהירות, לתמרן בין מפלגה שעברה רדיקליזציה לשמאל לבין הבית העליון של הקונגרס, שנשאר בידי הימין.

דונלד טראמפ (צילום: Getty images)דונלד טראמפ (צילום: Getty images)

זה יגביל את ביידן בחקיקה, זה יגביל אותו במינויים. אם חלם למנות את סוזן רייס, בכירת ממשל אובמה, לשרת החוץ (היו שמועות כאלה, אם כי במקרים רבים נדמה היה שנועדו לפגוע בתדמיתו של ביידן ולהזהיר מפני בחירתו), יצטרך לחשב מסלול מחדש. רייס תתקשה לעבור אשרור של סנאט רפובליקני. אם חלם להעביר רפורמה בסדר הגודל של רפורמת הבריאות של אובמה, הוא יכול לשכוח מזה. לפחות בשנתיים הקרובות הוא נשיא שידיו כבולות. ובעוד שנתיים יהיה בן 80.

בהחלט ייתכן שביידן, כמו טראמפ, יהיה גם הוא נשיא של קדנציה אחת. הגיל מחייב להביא אפשרות כזאת בחשבון. באולפני השידור הרבו להזכיר בימים האחרונים את הנשיאים שלא כיהנו קדנציה שנייה כמו ג'ימי קרטר וג'ורג' בוש, והרבה לפניהם וויליאם הווארד טאפט, אבל לא את כולם צריך לכרוך בחבילה אחת. היו שכלל לא ניסו, והיו שלא יכלו כי לא נותרו בחיים, והיו שנכשלו, אבל המשיכו בדרכם הפוליטית. גרובר קליבלנד כיהן קדנציה, אחר כך הפסיד, אחר כך כיהן עוד קדנציה. היו מי שמפלגתם לא רצתה בהם עוד (אנדרו ג'ונסון). היו מי שנדחו על ידי הבוחרים (הרברט הובר).

בעיקר, היו מהם מי שנחשבים עד היום לכישלון, ומי שגם בקדנציה אחת עשו לא מעט. מרטין ואן ביורן המציא מחדש את הפוליטיקה ונחשב למייסדה של המפלגה הדמוקרטית. ג'יימס פולק הגדיל את שטחה של ארה"ב כמעט פי שניים בסיפוח טקסס והכנעת מקסיקו. ג'ורג' בוש ניהל בהצלחה את המעבר מעולם דו־מעצמתי של המלחמה הקרה לעולם חד־מעצמתי של שנות ה־90.

קל להניח שגזר הדין של ההיסטוריה לא ייטיב עם טראמפ והקדנציה האחת שלו. הישגים בקנה מידה היסטורי לא היו לו. מה שעשה במזרח התיכון, עם כל הכבוד, ויש כבוד, חשוב מאוד לישראל, אבל לא במיוחד לאמריקה. מה שכן, העובדה שלא השיג הרבה לא אומרת שלא שינה הרבה. הוא ניפץ מסורות ישנות, שרטט מחדש את גבולות המותר והאסור, הנסבל והבלתי נסבל, ובעיקר, לימד את אמריקה שיעור חשוב על האמריקאים. טראמפ זיהה, אולי בתבונה, אולי באינסטינקט, זרמי עומק חברתיים שאפשר לרכוב עליהם. מה שזיהה הוא סיבה מרכזית לתוגתם של המנצחים הדמוקרטים, משום שהוא עשוי לבשר על קשיים לא מבוטלים עבורם גם בהמשך הדרך.

בין השאר התברר, שהמפלגה הדמוקרטית לא מתקשרת היטב עם בוחרים שמזדהים כנוצרים. 71% מהפרוטסטנטים, 62% מהקתולים, 67% ממי שבחרו "נוצרי אחר", הצביעו לטראמפ. עלייה של יותר מ־10% לעומת הבחירות הקודמות. ועוד התברר שלדמוקרטים, המפנטזים כבר שנים על רוב אלקטורלי ארוך טווח שנסמך על שינויים דמוגרפיים, יש קושי עם חלק משמעותי מהמצביעים ההיספנים. אפילו נשיא כמו טראמפ, שהפך את המלחמה בהגירה לדגל, שיפר את ביצועיו בקרב כמה קהלים של מצביעים היספנים. טענתו הידועה של רונלד רייגן, ש"היספנים הם רפובליקנים, הם רק לא יודעים את זה עדיין", הייתה אולי מוגזמת (רובם מצביעים לדמוקרטים), אבל אולי גם נבואית. שמרנות חברתית, שאפתנות כלכלית, דגש על ניצול הזדמנויות להצלחה - כל אלה ערכים שמדברים לרבים מהם. ועל הערכים האלה הקפיד הנשיא (היוצא) לדבר איתם.

תריסר שנים, ושנות אור של אישיות, מפרידים בין נאום הלא־תבוסה של טראמפ לנאום התבוסה של הסנאטור ג'ון מקיין בבחירות 2008. השבוע, שלח מקיין יד ארוכה מקברו כדי לתקוע מסמר בארונו של טראמפ. נקמתו של חייל ותיק ומצולק בפרחח שהעז לעלוב בו. נקמתו של מי שהצטייר כמצפן של ערכים ומוסר, במי שמתנהג כבכיין מפונק.

לרגשנים שבינינו, נאומו ההוא של מקיין הוא סיבה לדמעה בקצה העין. מקיין חלם להיות נשיא. ניסה פעם אחת, והפסיד לג'ורג' בוש בבחירות מקדימות אכזריות. ניסה פעם שנייה, והפסיד לברק אובמה בשנה שבה לשום מועמד רפובליקני לא היה סיכוי. וכך אמר: "בתחרות ארוכה וממושכת כמו שהיה הקמפיין הזה, הצלחתו (של אובמה) לבדה מחייבת אותי לכבד את יכולתו ונחישותו. אבל העובדה שהצליח לעשות את כל זה, תוך שהוא מהווה השראה לתקוותיהם של כל כך הרבה מיליונים של אמריקאים, שפעם, בטעות, האמינו שיש להם רק מעט להרוויח ורק מעט השפעה בבחירות לנשיאות האמריקאית, זה דבר שאני מעריך מעומק לבי, ומשבח אותו על כך שהשיג".

רק טבעי הוא, אמר מקיין, שנרגיש הלילה "מעט אכזבה". אך "מחר עלינו להתגבר עליה". מקיין לא היה צדיק. הוא היה פוליטיקאי, לעתים עקשן מדי, לעתים טרחן, לפרקים קטנוני ונקמן. אבל צריך לומר שנקמתו בטראמפ מתוקה גם לצופים בה מהצד. טראמפ, למי שהחמיץ את הפרקים הקודמים, אמר על מקיין, גיבור וייטנאם, שהוא "מעדיף אנשים שלא נפלו בשבי". מקיין עבר עינויים קשים וסירב להצעות להשתחרר כל עוד לא ישוחררו גם חבריו. סינדי מקיין, רעייתו של הסנאטור מאריזונה, ביקשה שהנשיא לא יבוא להלוויה. אחר כך הודיעה כי היא תומכת בביידן.

קשה כמובן להעריך אם ועד כמה תרמה העובדה הזאת לניצחונו הדחוק של ביידן במדינה, אחרי 24 שנים של ניצחונות רפובליקנים. אבל סקר היציאה באריזונה מלמד שרוב הבוחרים הצביעו נגד טראמפ הרבה יותר מאשר בעד ביידן. רוב קטן מהמצביעים (53%) לא היו מרוצים מטראמפ כנשיא. לרוב דומה "אין דעה טובה" על הנשיא (54%).

בליל הבחירות, רשת החדשות השמרנית פוקס הייתה הראשונה לקבוע שאריזונה נצבעה בכחול. טראמפ שלח את יועצו, ג'ייסון מילר, לדרוש מהרשת לחזור בה. התוצאה הייתה הפוכה. הרשת העלתה לאוויר את ארנון מישקין, מי שמנהל את הצוות הסטטיסטי, שהגן על הקביעה, והסביר כיצד נערכה. מישקין הוא יהודי מניו יורק, דמוקרט, בנו של אליעזר - אלי מישקין - שקיבל את הדוקטורט שלו בטכניון, ואז עבר לעבוד באמריקה. כשנשאל בליל הבחירות אם לטראמפ עוד יש סיכוי לנצח במדינה, השיב "אם לצפרדע יהיו כנפיים".

יש עוד כמעט שלושה חודשים עד שטראמפ יעזוב בפועל את הבית הלבן. עוד כמעט שלושה חודשים שבהם מי יודע מה הוא מתכוון לעשות. לא יהיה קל בשלושת החודשים האלה, לא לנשיא ולא ליריביו. הלעג המתמיד, תווית הלוזר. תקופת הדמדומים הזאת לא הולמת את אישיותו של טראמפ. כמובן, הוא יוכל להחליט שמה שהוא מבקש לעשות בה הוא בעיקר מנוחה. או שיחליט לנקוט מהלכים דרמטיים שיותירו חותם של הרגע האחרון. בתקופת המעבר בין נשיאים, יש שמשתפים פעולה לטובת הציבור. כך היו בוש הבן וברק אובמה, שהתמודדו יחדיו עם המשבר הכלכלי הקשה של 2008. אבל יש גם מי שלא לגמרי מתקשרים. כך היה מאה שנה לפני בוש ואובמה, במעבר בין הרברט הובר לבין פרנקלין רוזוולט.

הובר חשב שמחליפו לא ראוי. בפגישה המשותפת עם כמה עוזרים פחות או יותר התעלם ממנו. ובכל זאת, ביקש ממנו לסייע בהודעות פומביות שירגיעו את המשבר הכלכלי הגדול. רוזוולט, שבמהלך הקמפיין כינה את הובר "תרנגול פחדן ומפוטם", העדיף לתת לקודמו להיאנק תחת המשבר, ולהיכנס לבית הלבן בלי כתם של שיתוף פעולה עם קודמו. אם תרצו תאמרו: בוש התנהג בממלכתיות, רוזוולט בחר בקטנוניות. זו הייתה דרכו ביחס להובר גם לאחר שנעשה לנשיא. הוא ביקש למחוק את הובר מרשימת מקבלי הברכות ליום ההולדת, ואחר כך גם הוריד את שמו מהסכר הגדול על נהר הקולורדו (שחזר בהמשך לשמו המקורי: "סכר הובר").

לפעמים, נשיאים מנצלים את הרגע האחרון כדי להשלים משימות שלא יכלו לבצע קודם. אובמה השתמש בתקופת הברווז הצולע להעברת החלטה מכוערת נגד ישראל באו"ם. זו לא הייתה שעתו הגדולה. נשיאים לפניו עשו דברים חשובים יותר בתקופה הזאת. כך לדוגמה ג'ון טיילר, שסיפח את טקסס שלושה ימים לפני כניסתו של הנשיא הבא, ג'יימס פולק (1845). כיצד ינהג הנשיא המכהן קשה לדעת. לטוב ולרע, טראמפ כבר הוכיח שהוא בלתי צפוי. לכן התקופה הקרובה תחייב את כולם, כולל את ישראל, בזהירות מופלגת. לא ליפול קורבן להחלטות לא אחראיות. לא לשתף פעולה עם התנהלות נמהרת. ומצד שני, לא להחמיץ הזדמנות למהלכים חשובים.

הדמוקרטים לא מצפים להרבה מטראמפ. בטח לא לשיתוף פעולה ידידותי וענייני עם הממשל הבא אחריו. גם זה לקח ששווה ללמוד מהבחירות האלה. יש דמוקרטים ויש דמוקרטים, יש רפובליקנים ויש רפובליקנים. ראוי לא לרדד את השיח הציבורי, ראוי להבחין בין יריב אידיאולוגי מר אבל ראוי, לבין מי שחוצה קווים שמעבר להם רק כאוס.

כבר הזכרנו את בוש הבן, והעברת המקל העניינית והמכובדת לאובמה. שווה להזכיר גם את האב - שהיו לו סיבות טובות להיות מר נפש כאשר נזרק אחרי קדנציה אחת מהבית הלבן. הנה, זה הפתק שהשאיר בוש לביל קלינטון, המנצח: "אני לא טוב במיוחד במתן עצות. אבל פשוט אל תיתן למבקרים להסיט אותך מהמסלול. אתה תהיה הנשיא שלנו כשאתה קורא את הפתק הזה. אני מאחל לך הצלחה. אני מאחל למשפחתך הצלחה. הצלחתך היא עכשיו הצלחתה של מדינתנו. אני מריע לך בכוח".

[email protected]