השמאל ספד בימים האחרונים לשניים מחביביו: סאיב עריקאת הפלסטיני ונתן זך הפרו־פלסטיני. הראשון מראשי אש”ף ותועמלן של הערבים הפלסטינים. השני – להבדיל אלף אלפי הבדלות – משורר עברי גדול, שהיה מצדדו של הראיס אבו מאזן. על הראשון אין להכביר מילים, הוא העדיף להעביר את ימיו האחרונים דווקא בבית חולים של האויב הישראלי, או כפי שאמרה בתו: “בירושלים בירת פלסטין”. במותו קיבלה כפיות הטובה הפלסטינית ביטוי שיא של נבלות.

“לאחר מות” נשפכו מילים רבות על זך המנוח. הגדיל המוסף לתרבות וספרות של “הארץ”, שכל כולו הוקדש לו, פרט למדור פרשת השבוע ומכתב קטנוני של א”ב יהושע. כמה מהבולטים בחוקרי הספרות השתתפו בו, כדי להביע את הערכתם ליצירתו. כשלעצמי, אינני חוקר ספרות ואינני קורא שירה מובהק, ולכן אין לי אלא לקבל בהנהון ראש את אבחנותיהם של דן מירון (זך “ייזכר לא רק בתולדות הספרות והתרבות, אלא גם בתולדות הלשון העברית”), גבריאל מוקד (“עם אבידן ועמיחי, זך הוא אחד המשוררים החשובים ביותר בשירה העולמית במחצית השנייה של המאה ה־20”), אריאל הירשפלד (“שירתו הגדולה והמאמרים הנודעים שכתב מול וכנגד שירת אלתרמן, עשו אותו לאביה האמיתי של השירה שבאה אחריו”) ואחרים. שום מילה על עמדותיו הפוליטיות, שהיו חלק ממהותו הציבורית.

טקס הפרידה מנתן זך באולם צוותא בתל אביב. צילום: אבשלום ששוני

שמו של זך היה כלול לרוב בעצומות הזדהות של סופרים, משוררים ואקדמאים עם הצד הפלסטיני. שמו היה חתום על מאמרים שפרסם מפעם לפעם בשבועון “שישי”, ב”מעריב” וב”ידיעות אחרונות” וכן בראיונות שהעניק – במשורה יש לציין – לתקשורת. אבל בשנים האחרונות הוא טיפח סוגה חדשה, שבה הביע בשתיים־שלוש מילים את עמדותיו הבוטות. זה היה במודעות שפרסם מפעם לפעם ב”הארץ”. כמה דוגמאות: בספטמבר 2014 הוא חתום על מודעה בת שמונה מילים: “טיעוני מחמוד עבאס – אמת, טענות נתניהו – עלילות דברים”; בינואר 2015: “לאבו מאזן, ברכות בדרך לבית הדין בהאג”; בינואר 2016: “למחמוד עבאס – אבו מאזן, תחזקנה ידיך”, על החתום: “פרופ’ נתן זך, ניצול היטלר, בוגר מלחמת העצמאות הישראלית, קצין מודיעין במטה הכללי 1950”. טבעי על כן שהיה פעיל מרכזי בוועד היוצרים הישראלים והפלסטינים נגד הכיבוש והעמיד עצמו לרשות תנועות השמאל הזוטרות והקיצוניות.

ביטוי מורחב לפסימיזם העמוק שלו נתן בראיונותיו. ב־2001 אמר זך, ששמו המקורי היה הארי זייטלבך: “אנחנו צועדים באון, במרץ ומתוך גאווה ומתוך הכרה לאומית עמוקה לקראת התהום, כמו באיזה סרט מצויר של דיסני, ואני לא רוצה להיות חלק מזה... אני לא ישראלי. זה רק מקרה שאני ישראלי. במקרה אמי הקתולית פגשה את אבי היהודי שלא ידע על היהודים שום דבר, ובמקרה אני נולדתי... הארץ שלי היא השירים והעברית, מעולם לא הייתי בן לארץ, יש לי שלושה פספורטים, ישראלי, אנגלי וגרמני”. בראיון בשנת 2011 אמר: “אני לא חושב שהמדינה הזאת תחזיק מעמד. העם הזה התפורר לפלגים־פלגים חדורי שנאה וקנאה ורמות כלכליות שונות לגמרי. נוסיף לזה את הבעיה הערבית, והסיכויים שמשהו טוב יקרה פה מתבטלים. החברה התפוררה לרסיסים, ועם הרסיסים האלה צריכים כולם בעל כורכם ליצור חזית אחידה כנגד אויב חיצוני. אבל איך רסיסים יכולים להתחבר? הרי רסיסי זכוכית גם לא יכולים להתחבר מחדש”. ואילו במאמר בשבועון “שישי” ב־1996 כתב: “נוסיף לתמוך בערפאת, הטרוריסט של אתמול שהפך לאיש השלום של היום. כמו שיצחק שמיר, הטרוריסט של אתמול, היה – למה בעצם? נאמר ליצחק שמיר, ראש הממשלה לשעבר והפנסיונר של היום, לא איש של שלום”.

אף שהוא מוגדר כענק השירה, רק מעטים, להערכתי, צללו לכרכי שירתו. מתוכם ייזכרו ויושרו לעד אותם שירים מופלאים שהולחנו והושרו בעיקר על ידי מתי כספי. והנה, אותו כספי, שכינה את ראש הממשלה “דיקטטור”, כמו הדהד הלכה למעשה את מה שביטא זך בראיון ב־2013: “היום לא הייתי ממליץ לאף אחד לבוא הנה. אם זה לטובתו ולהנאתו, אז יש הרבה מקומות יותר מהנים. אתם רוצים ללכת לברלין – לכו לברלין. לכו לכל מקום שיהיה לכם בו טוב יותר. רק תסתלקו מפה”. מתי כספי לקח מילים אלה ברצינות. קם ועזב את ישראל, לא לברלין כי אם לפירנצה. הוא לא השתתף בהלווייתו החילונית של שותפו ליצירה בקיבוץ עינת.

ואנחנו, בלי כל קשר לעמדותיהם המייאשות, נוסיף תמיד להאזין בהנאה צרופה למתי כספי מבצע בלחניו את מילותיו של נתן זך, בהכרה כי קו חוצץ מפריד בין זך המשורר העברי לבין זך איש השמאל, בין כספי הזמר המלחין לבין כספי היורד חסר המנוח. לא נפסיק לשיר.