בימים אלה של קורונה, כאשר עיני כל היקום מופנות אל המחלה, אני בוחר הפעם לעסוק דווקא בעניין שולי לכאורה, אך מקומם. לא פעם קורה לנו שאנחנו מתניעים את המכונית ונוסעים אל כתובת מסוימת שניתנה לנו. ייתכן גם שנלך ברגל. אנחנו דחוקים בזמן, ממוקדים במשימה, ואז מגלים למרבה הצער כי שוב ושוב חוזרת התופעה המרגיזה, שלעתים קרובות אין מספר הבית טבוע מעל קירות הבניינים בערי ישראל. לא כל בית טורח לסמן את מספרו בשלט בולט לעין. לעתים הוא נמצא בשוליים שקשה לאתר אותם, ולעתים קרובות הוא איננו מצוי כלל.
כל מה שנותר לנו הוא לשאול עוברים ושבים על הכתובת שנמסרה לנו, ולרוב הללו מושכים בכתפם ונעים הלאה. מה עושים? כיצד קורה שבמדינה מתוקנת לא חלה חובה על כל בית חדש או ישן, וכזה שנבנה זה עתה, לסמן באורח בולט וגלוי לעין את מספר הבית? מדוע הדיירים המתגוררים באותו בניין רב־קומות או שולי וקטן אינם מתקוממים ודורשים את מילוי החובה הזו?
מי שנע בחוצות הערים ברחבי העולם האחר התרבותי מגלה מיד שכל רחוב או סמטה מסומנים בבהירות רבה. כבר בפתח אותו רחוב מצוי שמו באותיות בהירות וגדולות, וגם כל בית, ללא יוצא מהכלל, מצויד במספר בהיר וזוהר הניכר לכל עין מתבוננת. מדוע אצלנו לא קיימת אפילו ברמז החובה הזו לאפשר לכל מי שנע על כבישי ארצנו לאתר בקלות כתובת מסוימת?
עוד אנחנו מגלים שתוך כדי נסיעה לפתע צץ שמו של הרחוב שאותו חיפשנו, והוא מקרי לחלוטין ומשורטט ברשלנות לא ברורה. יכולנו להרחיב ללא גבול ולהמשיך להתלונן על התופעה הזו, אבל כדי לשנות את המציאות העגומה הזו, יש לנו הצעה: כל עירייה וכל רשות מקומית, גדולה או קטנה ככל שתהיה, תחייב מעתה ואילך כל אזרח בתחומה לציין בבהירות את מספר הבית שבו הוא מתגורר ולנקוב בשמו של הרחוב או השכונה שבה הוא מתגורר בשלט מאיר עיניים. הרשות עצמה תתחייב להציב בפתחי כל רחוב או סמטה שלט מאיר עיניים הנושא את הכתובת. מי שלא ימלא אחר ההוראה הזו, כלומר ועד הבית או הנהלת בית העסק או הבעלים של כל כתובת מצויה בנופנו, יצטרך לשלוף את ארנקו ולשלם קנס גבוה מכיסו עבור המחדל. נקווה שהדברים הללו ייפלו על אוזניים קשובות בנופנו הניהולי, ויפה שעה אחת קודם.