אף פעם לא אהבתי לעבור דירות. כמי שנולדה לזוג הורים שאפתנים שמעולם לא חשבו להתנחל לנצח בדירתם הנוכחית, זכיתי לנדוד בין כמה וכמה בתים. אומנם כולם באותה שכונה, אבל תמיד הרגשתי עקורה, ופעם אחר פעם עלה בי הצורך להכות שורשים. מוזר עד כמה תחושת זרות יכולה לתקוף גם כשמדובר במרחק של מטרים ספורים. למשל, במכולת. 

כשעברנו מקצה אחד של השכונה לקצה השני, כבר לא היו הגביניות ההן, השמנמנות והמפתות. במכולת של שם טוב בקצה השני של השכונה היו דברים אחרים לגמרי. היה בה ריח של חלב שנשפך והתמזג בריח של לחם טרי. אם במכולת הקודמת פגשתי את גברת ר', שהייתה תמיד לבושה בטרנינג לבן ומזמינה מים מינרליים כשעוד אף אחד לא ידע בכלל מה זה מים שלא מגיעים מהברז, אצל שם טוב היו עדיין שקיות של טרופית. נדמה לי ששם הבנתי לראשונה שמוקדי קניות – בין אם מדובר במכולת בודדה, במרכז מסחרי גדול או בשוק פתוח - יכולים לנדב פרטים שאף מתווך או ידען שכונתי מקצועי לא יוכלו לספק. כך יצא שכשההחלטה היכן לגור הייתה כבר בידיי, המקום השני שבדקתי, אחרי הדירה המיועדת, היה המכולת או הסופר השכונתיים. הם סיפרו את סיפורו של המקום. בגילוי לב, בלי הצגות וזיופים.

כסטודנטית בשכונת רחביה, למשל, ראיתי את הגבינות הארוזות בחבילות של 50 גרם, ושקיות פירות עם שניים־שלושה תפוחים לכל היותר. "יש פה בעיקר קשישים או סטודנטים שבקושי אוכלים בבית", אמר לי בעל המכולת. באחת משכונות צפון העיר שמעתי קופאית שואלת גברת שקנתה לחם מסוים: "זה לחם מאוד יקר. את בטוחה שאת רוצה? אנחנו מזמינים כיכר כזאת פעם בשלושה ימים. אין פה ביקוש". "זה לבת שלי", ענתה הגברת. "קנינו להם דירה ראשונה שתהיה להם התחלה קלה. זוג צעיר, היא בהריון. שתאכל בריא".

בסופרים בשכונות חרדיות קל למצוא מארזים של מוצרים עם שמות שמזכירים מוצרים פופולריים. נגיד "ממבה" במקום "במבה". אלו יגיעו במארזים של 30 יחידות ומעלה בדרך כלל. משפחות גדולות. ברור. בסופרים בשכונות מבוססות תמיד אפשר למצוא עמדה למוצרים להכנת סושי וגבינות משובחות מיובאות. הקהל מבקש, יכול לשלם – ומקבל. המוצרים תמיד יתומחרו בהתאם ליכולת הכלכלית של האוכלוסייה.

ויש את השוק. שוק מחנה יהודה, שהוא מספר הסיפורים הגדול מכולם. בימים שלפני הקורונה, כשהיו בו ברים פתוחים לצד הבסטות, הלילה היה לוחש את האמיתות הכואבות על אלו שאין להם והם מתביישים. דקות ספורות לפני הרכבת האחרונה, הם היו חולפים על פני הבליינים בעיניים מושפלות ומגיעים כדי לאסוף את התוצרת שנשארה מאותו יום והתגלגלה על המדרכות באין דורש. בחלק מהבסטות היה הסכם שבשתיקה – הסוחרים משאירים ארגזים עם ירקות ופירות למי שזקוק. בשקט, בלי מילים.

השבוע ביקרתי במחנה יהודה. אי אפשר לתאר את כאב הלב. "אין לי פרצוף", אמר לי בעל אחד הדוכנים, "אני לא אגיד לך מי, אבל יש אמא לכמה ילדים שהיא לקוחה קבועה שלי. קלטתי אותה לוקחת דברים ומכניסה לתיק. חשבה שאני לא רואה. לא אמרתי לה כלום. מסכנה. מספיק העוני מעליב. אני לא מתכוון לעשות הלבנת פנים".

גם בעל מאפייה מספר את אותו דבר: "את יודעת מה זה לראות מישהו שולח את הילד שלו לדפוק לחמניות? זה מישהו שאני מכיר שנים. תמיד היה בא בשישי וקונה חלות לשבת ולחמניות מתוקות".
העדויות נערמות זו על גבי זו. העצב הגדול טמון בעובדה שהקבוצה הזו, שלומדת את העוני החדש על בשרה, הולכת וגדלה. מה יהיה עם דור שלם של ילדים שלומדים רעב במקום ללכת לבית הספר, ולומדים לשרוד במקום לחיות ולנשום? שאלה טובה. 

קריאה ראשונה

התרנגולת השחורה, או: התושבים "התת־קרקעיים", הוא סיפור ההתבגרות של אליושה, ילד שחי בבדידות גדולה ובגעגועים לאחר שהוריו השאירוהו בפנימייה יוקרתית. אליושה בונה לעצמו עולם חלופי תת־קרקעי, שדרכו הוא מתמודד עם בדידותו ולומד את הלקחים שבאים עם אובדן הערכים הבסיסיים והמעלות שראוי כי יהיו מוטמעות בכל אדם מגיל צעיר: נאמנות, ענווה, יכולת לימוד, חברות ויושר.

בהדרגה, הוא עובר מטמורפוזה מנער אהוב וחביב לגאוותן פורע חוק שכל ערך נעלם ממנו. הבגידה הסופית שלו בדרי אותו עולם תת־קרקעי שהעניקו לו כוחות־על, מביאה לבסוף לנפילתו וללקח בלתי נשכח. כל זה בתרגום נפלא ובליווי מראי מקום שפותחים עוד צוהר של ידע ושופכים עוד צבע על הסיפור כולו, עם מונחים כמו "וויסט", "חוק הטבילה" או "פירות מסוכרים נוסח קייב".

אנטוני פוגורלסקי, מחנך, קצין וסופר, הגיש כבר ב־1829 סיפור שהוא ספק בדיה פנטסטית ספק אמת לילדים, עם ריחות ומראות של המקום והתקופה. הדמויות הן אותן דמויות שאנו נתקלים בהן ביומיום בשינוי של בגד, תכשיט או צורה. התוצאה היא יצירה משובבת לב ומחויכת, שלא נס לחה. נהפוך הוא. נוספה לה ההילה של ימים אחרים שמזכירים את ימינו. לסיכום: העלילה והשיעור הגדול שהיא נושאת בתוכה, התרגום הנפלא, האיורים הנהדרים, המילון המצורף בסופו של הספר - כל אלה הופכים את הספר לכזה שמזמן קריאה בו בהנאה גדולה.
"התרנגולת השחורה, או: התושבים התת־קרקעיים" מאת אנטוני פוגורלסקי, איורים: סרגיי גברילוב, תרגום מרוסית: ריטה קוגן. עריכת תרגום: ד"ר עודד וולקשטיין. קדימה הוצאה לאור - (ארגמן) קלאסיקה לנוער. מחיר: 97 שקלים.

התרנגולת השחורה (צילום: עיצוב: טל הרדה)התרנגולת השחורה (צילום: עיצוב: טל הרדה)

בדק בית

"שעת שיא" (RushHour) הוא משחק חשיבה והיגיון מוכר ברחבי העולם מבית ThinkFun ארצות הברית, המתמחה במשחקי חשיבה, היגיון ואסטרטגיה. עכשיו הוא מגיע בגרסה לפעוטות מגיל 3 ומעלה, תחת השם My First RushHour. בלוח המשחק מסודרים כלי רכב שונים, והמטרה היא לחלץ רכב מפקק התנועה באמצעות פילוס הדרך והזזת שאר כלי הרכב. המקום על הלוח מוגבל מאוד, מה שדורש מהקטנטנות והקטנטנים לחשוב באופן יצירתי. המשחק, שמתאים לשחקן אחד ומעלה, מגיע עם כרטיסיות המציגות סידורים שונים של הלוח ב־30 דרגות קושי, והשחקניות והשחקנים הצעירים לומדים צורות וצבעים וצעדים ראשונים בפתרון בעיות, בחשיבה שיטתית ובתפיסה מרחבית. 
My First RushHour, מגיל 3. יבואן: "שחק נא". מחיר: 99 שקלים. להשיג בסטימצקי, צומת ספרים ובחנויות הצעצועים.

משחקי שחק נא (צילום: ThinkFun)משחקי שחק נא (צילום: ThinkFun)