עוד מעט היא תלך מעמנו. בניגוד לתכנים התקשורתיים שבהם הופגזנו במהלך 2020, לא תאמינו כמה מעט מורשות קרב יישארו לנו ממנה. בהתחלה יתווכחו קצת על החיסון - מהירות אספקתו, מידת יעילותו, מחירו - ופה ושם יצוצו כמה סיפורי זוועה על תופעות לוואי. אבל בסוף אנשים ישובו להתחבק, המסחר ייפתח, מי שנפגע פיזית או כלכלית ילקק את פצעיו בשקט או יקפוץ מהגג - והאנושות תמשיך הלאה. היא תמיד ממשיכה.

חיסון חברת מודרנה לקורונה (קרדיט: רויטרס)

באירופה ובצפון אמריקה, שבהן כבר שורר החורף במלוא עוזו, היא תצא אולי למופע פרידה קטלני, רגע לפני שתפסיק לפתוח מהדורות חדשות. בישראל אפשר לקוות ששירת הברבור של הנגיף תהיה פחות קטלנית, כי האביב השנה, כך לפחות על הנייר ובלי להביא בחשבון איומים אחרים על שלומנו (בטח באזור שבו מלחמה היא תמיד אופציה), יהיה אביב במלוא מובן המילה: המגיפה תישכח, הנפגעים יישכחו, והשאר ימשיכו. הם תמיד ממשיכים.

תופעת הלוואי הממושכת ביותר שאקח עמי מהשנה המוזרה הזאת, היא די קשה. עד לשנת 2020 הייתי משוכנע שהדמוקרטיה הליברלית, שבה חופש הפרט הוא הערך הנעלה ביותר, היא יציבה. והנה מוטלים סגרים, עוצרים, הוראות שעה, הגבלות ועוד. את חלקם אני יכול להבין, ובכל זאת אני מאוכזב מרמת ההשלמה והצייתנות שלנו, האזרחים. מהקלות שבה לובשי מדים מופעלים נגד מי שמשלמים את משכורתם.

כמי שמאמין שלכל אזרח מותר לעשות כל דבר, כל עוד אינו פולש לד' אמותיו של האחר, התאכזבתי מרה מהרקמה האנושית שמקיפה אותי - ולא רק בישראל. אם הפריזאים למשל, שלא מפחדים לעלות על הבסטיליה בכל פעם שנדמה שמישהו הזיז את הגבינה שלהם, משתפים פעולה עם עוצר לילי, מה יגידו אזובי הקיר מתל אביב? אה, כן, הם יאשימו את בנימין נתניהו וישבחו את רון חולדאי, היחיד אולי שהיה יכול להנהיג מחאה אפקטיבית בשם המסחר או החינוך, אך בחר לנצל את הקורונה כדי להמשיך במלחמתו נגד סוחרי שוק הכרמל (למשל), למטרות השבחת נדל"ן.

יש חיסון יעיל וזמין, כך יאמרו לנו מעל כל במה. איני מפקפק בעבודה המופלאה שעשו חברות התרופות, דווקא אלה המושמצות כל כך על חמדנותן לכאורה בימי שגרה, שרתמו לצורך העניין את משאביהן הכספיים והאנושיים (גילוי נאות: הגברת קיפניס היא מועסקת בכירה בענף).
זה נכון, רק שבין פיתוח, ניסוי ואישור מפרידה בירוקרטיה שיכולה לארוך כמה חודשים ויכולה לארוך שנים, ולפיכך אפשר לומר בוודאות: מציאת החיסון לא רק הושפעה ממה שהתרחש במעבדות, אלא בעיקר משקפת את חוסר יכולתה של הכלכלה העולמית להמשיך להיכנע לנגיף. אז כן, לכו והתחסנו בנפש חפצה - ולא תזיק גם הכרת תודה לגיבורים האמיתיים והאלמוניים של הניצחון המסתמן: החנונים במעבדות, שאיכשהו לא התרשמו מיכולתה של האנושות להינצל באמצעות ברכה או קמע. התחסנו - ובלבד שתזכרו שהחיסון מכיל לא רק נוגדנים אלא גם לא מעט פוליטיקה.

טלוויזיה (צילום: יח''צ)
טלוויזיה (צילום: יח''צ)

האנושות התגלתה במהלך הקורונה כישות שמעדיפה שמישהו - כהן דת, פוליטיקאי, גנרל או "פרויקטור" - יגיד לה מה לעשות. זה מאכזב, אבל לא כמו הקונפורמיזם שגילו מרבית עמיתיי לתקשורת. הבעיה אצלם לא הייתה במילים, אלא במנגינה, בעיקר בטלוויזיה המסחרית, שרקדה לפי החליל של הספונסרית הגדולה ביותר שלה: הממשלה.

פעם, כשהיו רוצים להנדס את דעת הקהל, היו כובשים את אולפני הטלוויזיה ומכריחים את הקריינים להקריא מדף המסרים. בעידן הטלוויזיה המסחרית לא צריך לשלוח חיילים לאולפן: מספיק לנצל את התקציב כדי לקנות זמן אוויר בעת שבה כל המשק שובת, בשביל להיות מי שהמערכת תלויה בו כדי לשרוד. אני לא מתכוון לסרטונים שבהם צפינו בהפסקת הפרסומות, אלא לקו המערכתי של הסיקור.

זוכרים איך התגוללתי פה, רק לפני מספר שבועות, על "פינת הקורבן הצעיר" - אותן כתבות שנועדו להפחיד דרך סיפוריהם של אנשים צעירים ובריאים יחסית שנפגעו קשות מהמחלה (סיפורים שהם אמת, אך האמת של היוצאים מן הכלל)? ובכן אז הקו המערכתי תאם את האינטרס של המפרסם הגדול ביותר - להפחיד. עתה, כשהוא יבקש לרכוש את אמוננו בחיסון החדש, סביר להניח שאט־אט ישתנה גם אופי הסיקור: מהפחדה לתקווה.

לפיכך גם כשאני בעד המסר (הקורונה היא צרה צרורה, החיסון הצפוי בטוח, לכו להתחסן ברגע שבו תוכלו), אני מוכרח להזדעזע מהקלות הבלתי נסבלת שבה משתרע כלב השמירה של כולנו על גבו ומחכה לליטוף. אז הנה כי כן, אחרי אביב העמים, האביב של פראג והאביב הערבי, קבלו את האביב הרפואי, זה שבו כולם יתגייסו כדי לשכנע אותנו לשוב למרוץ החיים במשנה מרץ. אני בעד, אך מזכיר שהבעיות שטרדו את מנוחתנו עוד לפני הקורונה - מזוגיות דרך פרנסה ועד הפסד בדרבי - יחזרו כולן ביחד עם החזרה שגרה. הן תמיד חוזרות.