בשיעור הראשון בסדנת הכתיבה שלי, מיד אחרי המעגל המאולץ ולעתים המביך שבו כל אחד ואחת מציגים את עצמם - מאין הגיעו, במה הם עוסקים, ולמה בחרו דווקא בסדנת כתיבה - אני ניגשת במהירות למלאכה. אם אשאל כל אחד מהם על נסיבות חייו ואתעכב בשאלות חסרות טעם כמו "מהי כתיבה בשבילך?" או "מה סוד הקסם של כתיבתך?", זה יגרום לשיחות מתמשכות ובלתי אפשריות בין תלמידי הקבוצה שלא יביאו לאף תוצאה מלבד תואר הפילוסוף המנצח. אז אני מקשיבה להם בחיוך ומוציאה אותם מיד למשימה הראשונה.

במשימה הראשונה, עוד לפני שלמדנו את החומר היבש כמו מה תכונותיה של הדמות העגולה, איך אנחנו מעבירים מסר באמצעות תיאור אווירה או למה על גיבורי לעבור מסע משמעותי, אני משיבה את תלמידיי (עדיין קשה לי לכתוב תלמידיי, זה מעט מתנשא) אל נקודת המוצא הראשונה שלהם. אל התקופה שבה אגרו אליהם הרבה קטעי סיפורים מבלי שהיו מודעים לכך, אל הימים הראשונים שבהם הרגישו את נחת הזרוע של הצד הרע והלא מספק של חייהם. ומאידך, אל התקופה שבה דמיונם פרח והיה בשיאו בכל פעם שמשהו טוב קרה להם. אני, וגם הם, חוזרים רק לרגע אל בית ילדותם. אני מבקשת מהם לעמוד על מפתן הדלת בבית שבו גרו בילדותם פרק זמן מספיק משמעותי כדי לצבור ממנו זיכרונות, ועל דף חלק לכתוב לי את כל הרהיטים שהם רואים מולם.

"מה, ממש כמו אלטע זאכן?", הם שואלים אותי לא פעם, לעתים (אפילו קרובות) די בבוז. חלקם, אנשי מקצוע ואקדמיה בכירים, עברו שיעור או שניים בחייהם והגיעו אל הסדנה שלי דרך המלצות מחברים, כי הם קוראים את סיפוריי ואוהבים אותם, אז איך זה שאני "בזה להם" ופוטרת אותם במשימה כה שטותית? לפעמים, כשכמות הפרצופים החמוצים והתוהים עולה על מספר המבטים הסקרנים והמצפים לצאת אל המשימה, חוסר הביטחון שלי מתחיל לבעבע ולנקר בי, ואני כמעט מוותרת על המשימה, אומרת להם "תשכחו מזה" ונותנת להם את אחת המשימות הקשות שיבואו בהמשך הסדנה. אבל ברגע האחרון אני נזכרת מה נותנת אותה המשימה בסופה, כי ילדותנו היא הדרך שבה התעצבנו, דרכה למדנו לזכור ובלי משים גם להשליך את מה שכואב. אז אני מתעקשת, ונותנת להם לשוב אחורנית בזיכרונם ולפשפש בדמיון. אחרי כמה דקות הם חוזרים אליי עם רשימת מכולת מפוארת של החפצים שאותם מצאו בבית ילדותם.

בובת ליצן חסרת עין, מטבח פורמייקה ירוק, פטיפון, שידת ספרים חורקת, חרב מוטבעת, אקווריום ריק, תמונת גובלן. במהירות אני נותנת להם להקריא את רשימת הרהיטים ומבחינה בחיוך שצץ על פניהם. לפעמים הוא מריר, משהו מעיק ניצת בהם, ולפעמים הוא מלא געגוע עד כדי כך שדף ה"אלטע זאכן", טיפשי ככל שיהיה, נרטב מדמעות יוצרו. מיד אחר כך אני שולחת אותם אל החלק השני והשלישי של המשימה, שם, אחרי הדרכה וצמצום מסיבי של הרהיטים, הם בוחרים אחד, ועליו כותבים את הסיפור הקצר הראשון שלהם. לו רק הייתי יכולה להביא לכם את מה שהם מפיקים מרהיט אחד מסכן, געגוע לאח שנשאר חרוך על אדמת לבנון הזרה, רגעי תשוקה נדירים של זוג הורים ניצולי שואה, סודות על אהבות ראשונות ואסורות וחלומות על מקררים גדושים באוכל.

לצערי, אני לא כישרונית מספיק כדי להעביר לכם דרך דפי "מעריב" את קולו הרועד של עורך הדין המוכר כשהוא מספר על אחיו, או את קולה המצועצע של השוטרת הקשוחה שכל שהיא מבקשת, בסיפורה הראשון, הוא בובה עם שיער זהוב. הדבר תמיד מדהים ומפעים אותי, עד שאני שוכחת שעליי לתפקד כמנחת המפגש ולהשאיר את רגשותיי בצד. אחרי המשימה הם הופכים אחרים, משהו בהם נפתח ומתמלא חמלה כלפי עצמם, ילדותם וכלפי חברי הקבוצה האחרים, פתאום 20 הזרים הללו חולקים 20 סודות שונים, מה שהופך אותם למשפחה אחת תומכת שתחזיק יחד כמה מפגשים של שעתיים.

בשבוע שעבר קיבלתי טלפון מרכזת בפרויקט חשוב מאוד, אולי שמעתם עליו ואולי לא. שמו "ניצוצות". למעשה זו עמותה נהדרת, שמגייסת אליה אנשי מקצוע שעשו דבר או שניים בחייהם: אנשי הייטק, מדע, מסחר, אומנות, התעמלות וכו'. אלו מתנדבים להגיע לשלושה מפגשים עם נערי בית הספר הנבחר ולהעביר להם את ה"ניצוץ" שלהם, ללמד אותם מעט ובמהירות, מה שלמדו אותם אנשי המקצוע באטיות ובעבודה קשה. בסוף הפרויקט מציגים התלמידים, יחד עם המנחה ובפני כל התיכון, את פרויקט הגמר שלהם.

בעבר פנו אליי מהעמותה הזו, מצאתי שהיא נהדרת והתנדבתי להעביר סדנת כתיבה לתלמידי אחד מבתי הספר במרכז הארץ. מה אומר לכם? כבר בחצי השעה הראשונה, כשעמדתי מולם (טרום תקופת הקורונה הארורה) הבנתי איזו טעות זו הייתה. הם לעגו לי, לא נתנו לי "כבוד" של מורה, קיללו אחד את השנייה, שניים הלכו מכות עם ילקוטים (מפה אני קוראת לרמטכ"ל כוכבי לאמץ את השיטה, ילקוטים הם אחלה נשק קר) ובכל פעם שניסיתי להגיש להם משימת כתיבה קטנה, צחקו לי בפנים ואחד אפילו אמר, "יאללה סעי, מה אנחנו נראים לך, רוטשילד?". כן, הוא חושב שרוטשילד היה סופר.

אחרי חצי מפגש אחד לקחתי את חפציי ופרשתי. אני יודעת שרכזות העמותה הסתכלו עליי בעין די עצבנית ועם זאת הבינו אותי. זה היה בית ספר מאתגר במיוחד, לא עליו הייתי משתיתה את המשכיותה של מדינת ישראל.

לפני שבועיים פנו אליי שוב. "את תצילי אותנו", אמרה לי הרכזת, "נשאר לי בית ספר אחד, בשוהם, ואין שם אף אחד שיוכל להעביר משהו".

"אבל קורונה", עניתי לה, "גם ככה אין לימודים". התפללתי שלא תמצא פתרון, כי מחד לא היה נעים לי לסרב, ומאידך לא רציתי לעבור שוב את התופת הזו. "בזום, לא שמעת? הכל מתנהל בזום עכשיו! וזו כיתת מופת, את לא תרגישי אותם, מבטיחה!", עוד רגע ובכתה. להגיד "לא" אני לא יודעת (אל תנצלו את זה) וכמובן שנעתרתי אחרי כמה דקות של שיחה.

בשישי בבוקר, כשאני סקפטית, עייפה, הריונית ואחרי בדיקת דם שבה האחות הייתה צריכה לבצע ארבע דקירות כדי למצוא לי וריד, ישבתי מול המחשב בחדר העבודה שלי וחיכיתי להם. כבר ידעתי שיבריזו לי, הרי על פי מהדורות החדשות לשיעורי החובה הם לא מתייצבים, אז לשיעורי הרשות? לא יקרה.

אבל להפתעתי הרבה, ב־10:30 בדיוק, מתוך 20 תלמידים שנרשמו לקורס שלי מבעוד מועד, צצו להן חלוניות קטנות ובהן ישבו 18 תלמידים ותלמידות בני כיתה ט' והמתינו למוצא פי. "שלום, אתם שומעים אותי?", הבטתי בהם. "בטח, אמא שלי קוראת אותך והיא אמרה לי להירשם!", אמר אחד במשקפיים בחיוך שובה לב. לשם שינוי, משימות פחות עניינו אותי, החדרים שהיו מאחוריהם ריתקו אותי פי כמה. גיטרות, פסנתרים, המון ספרים, מחשבים מיוחדים ופוסטרים של כוכבים צעירים יותר ממני תפסו את סקרנותי. "לפני שנתחיל, אני רוצה שנעשה סבב קצר שבו כל אחד יגיד מי הוא, מה הוא אוהב לקרוא ולמה הוא נרשם לסדנה", ביקשתי.

הסבב היה מרתק, הם שיתפו, צחקו, נתתי להם להסתלבט קצת על המנהלת שלהם, שברנו דיסטנס וכשביקשו לראות את בטני המתהווה, עמדתי והראיתי להם. חלקם מחאו כפיים. כמעט לא כתבנו בשעתיים הללו, הן חלפו כל כך מהר, כמו אני וגם הם היינו צריכים אוויר לנשימה ואיזשהו צוהר שישיב אותנו לעולם האמיתי. אבל כן נתתי להם שיעורי בית, לעמוד על מפתן ביתם (לקח לי שתי דקות להסביר מה זה מפתן, לא הכל מושלם) ולרשום את כל החפצים שהם רואים לנגד עיניהם ושמעלים בהם חיוך. לא השבתי אותם אחורנית לעברם ולא עימתּי אותם עם רגעים כואבים. זו הפעם הראשונה, אחרי כל כך הרבה מחזורי כתיבה, שרציתי להוציא רגעים טובים ומתוקים מבין ידיהם של אלו שבעוד ארבע שנים ילבשו מדים ויתבגרו באחת.

פעם מישהו אמר לי, "לא כואב, אז לא כותב". התלהבתי מהמשפט הזה, אבל רגע לפני שסגרנו את מצלמת הזום, אחת מהבנות שכמעט לא דיברו כל המפגש, ביישנית, עם שתי צמות ופיג'מה של חד־קרן כאילו גיל ההתבגרות עוד לא הגיע אליה, אמרה "כל כך הרבה זמן לא נהניתי ככה". אז אמרתי להם: "תזכרו, רק כשאני אוהב - אני כותב". ועם החרוז הדבילי והאופטימי־יתר הזה שלחתי אותם לכתוב.

ובימים שעברו מאז, כל רגע אני מרעננת את המייל שלי ומחכה לקטעים שישלחו אליי. מבקשת לרגע, דרך תמימותם היפה, לתקן משהו קטן גם בילדותי.