אל תגידו בגת, אבל את מלאכתו של הימין עושה נאמנה השמאל. כל הפגנה, על שלל טיפוסיה ה”צבעוניים” וכרזותיה ה”יצירתיות”, כל ההתבטאויות בדבר גזענות, פאשיזם, נאציזם והיטלריזם בתוכנו, שכבר אינן אך ורק נחלת קיצוני השמאל – מחזקות את גוש הימין הנרגז, מעוררות סלידה כלפי אלה שאיבדו כיוון ומצפון, ועושים פוליטיקה מהשואה.

הסייענים הגדולים של הימין הם שני ראשי הממשלה לשעבר ושני היריבים הגדולים – אהוד ואהוד. אולמרט נטש מזמן את נחלתו ואת תורת בית אבא, והיה מוכן למסור כמעט ב־100% חלקי מולדת משוחררים. לדעתי, כל הופעה פומבית שלו וכל מאמר בחתימתו מגבירים כאיפכא מסתברא את כוחו של הימין. לא היה זה מפתיע על כן, שיצא באמירות מעוררות מחלוקת נגד יונתן פולארד, עד שנזקק לרכך אותן.

ברק, ששירת אי אז תחת נתניהו באחת הממשלות הקודמות שלו, עשה שירות גדול לימין כשגיבה בפומבי את המפגין הפרוע, איש קיבוץ גת, סדי בן שטרית, וקבע: "נתניהו צועד במשעול בו צעדו כל מנהיגי התנועות הפאשיסטיות של הדורות האחרונים". אחר כך נתן פירוש רש"י לאמירות של אותו סדי (כמובן, אופירה וברקו לא החמיצו ראיון עמו): “הוא אמר רק ‘נתניהו תשים לב, אתה עושה בדיוק את הצעדים שהיטלר עשה בהתחלה’”.

על שני אלה יש להוסיף שני דברנים ללא לאות, בוגי יעלון ויאיר גולן. על הראשון כבר הכברנו מילים, ואילו השני כידוע חובב מושבע של השוואות לגרמניה הנאצית, שאינו מהסס להעלותן בכל הזדמנות, להוציא דיבת העם היושב בציון, מורה בתחום זה לכל מיני טיפוסים נעדרי ריסון והיגיון, שאינם יורדים לעומק חומרתן. לכו השוו ארבעה אלה לארבעה מנהיגי שמאל אחרים - ברל כצנלסון, דוד בן גוריון, לוי אשכול ויצחק רבין. וכי פלא הוא שמפלגת העבודה התאיינה?

כחלק אופייני מהשתלחויות השמאל, שככל שהוא מתלהם יותר כן כוחו הפוליטי מתאפס והולך, יש לראות את המערכה נגד מינוי תא”ל (במיל’) אפי איתם (פיין) ליו”ר מוסד יד ושם. גילוי נאות: אני חבר בהנהלת יד ושם. בדחילו ורחימו קיבלתי על עצמי את ההצעה להימנות עם פורום זה, ולשבת לצד כמה ניצולי שואה יקרים.

בשנותיי בתפקיד עמד בראש המוסד אבנר שלו, שהוביל את יד ושם להישגים חשובים בתחום הנחלת מורשת השואה, בעוד דור הניצולים מתמעט והולך, וזילות השואה מתפשטת. כמעט שלא הייתה פוליטיקה בדיוני ההנהלה בתקופתו, הגם שעד עתה עודני מצפה שתתמלא הדרישה הכה צודקת שהעלה בזמנו מישה ארנס ז”ל, להקנות בתצוגה של יד ושם בולטות ראויה יותר לארגון אצ”י במרד גטו ורשה ולמפקדו פאבל פרנקל הי”ד.

כאשר צץ לראשונה שמו של איתם כמועמד לרשת את כיסאו של שלו, גם בי - שמעולם לא החלפתי עמו מילה - ניעורו ספקות. האם זוהי האישיות המתאימה להוביל את מוסד־העל היהודי, על כל הרגישות והייחוד שלו, בשנים הבאות? ואולם משקראתי את שטף ההתבטאויות והמאמרים נגדו, רובם ככולם מצד אחד של הקשת הפוליטית, אמרתי לעצמי: אם אלה המתנגדים ואלה נימוקיהם – אני בעד איתם.

נזכרתי במאמר מ־1997 שעליו חתום אורי אורבך ז”ל. כותרתו: “אפי עכשיו”. מסתבר שכבר אז, לפני 23 שנים, כשמונה תא”ל פיין־איתם למפקד עוצבת הגליל, קמו על כך עוררין, כפי שכותב אורבך ז”ל, כי “הוא נתן פעם סטירה (מוצדקת) לעציר פלסטיני שירק על חיילי צה”ל”. והוא הוסיף: “אפי פיין מעצבן אותם. הוא התגלמות הסיוטים של שמאלנים אקטיביים. קצין מצטיין, דתי, כיפה גדולה... בשמאל מעדיפים אותו בתור רב, לא בתור אלוף, בטח לא רב אלוף”.

אז נכון, לא הרי פיקוד על עוצבה צבאית כהרי ניהול מוסד כה רגיש, לאומי, ממלכתי, המופקד על הנושא הכואב ביותר לעם היהודי – השואה. ועדיין עומדות לזכותו של איש הגבורה אפי איתם, איש הגולן, לשעבר ראש המפד”ל ושר, בן לניצולי שואה, מעלות רבות. אלה, לצד לימוד הנושא וייחודו, יעשו אותו להערכתי ליו”ר ראוי, ללא משוא פנים פוליטי. הוא ינהיג, יש לקוות, את יד ושם ביד רמה בתקופה קשה מבחינת תקציבו ושליחותו, בשם ששת המיליונים.

היה זה הרמטכ”ל ברק שב־1994 קידם את איתם לדרגת תא”ל, שממנה הגיע לתפקיד הכה בכיר בצה”ל, למרות המחאות שקמו גם אז. עתה מוצא עצמו איתם שוב במבחן ציבורי קשה, כשהוא עומד להיכנס לנעליו הגדולות של אבנר שלו, ולהוכיח כי אכן בחירתו ליו”ר הנהלת יד ושם מצדיקה את עצמה, וסערת בחירתו תשכך. מהשליחות הביטחונית ארוכת השנים למען עתיד המדינה - לשליחות הציבורית למען זיכרון העבר, לבל יישכח הגדול באסונות האומה. נאחל לו בהצלחה.