אם הקיבוצים נאציים, ומשטרת ישראל נאצית והתהליכים שישראל עוברת מזכירים משטרים אפלים משנות ה־30 וביבי הוא היטלר וכולם כל הזמן נאצים והיטלר וקאפו והימלר, אז אין עוד טעם לכלום. עזבו. הגענו לסוף. הארסנל התרוקן לחלוטין. תעצרו את המדינה, אני רוצה לרדת.

השבוע ראיינה גלית דיסטל־אטבריאן בגלי ישראל עם כנרת בראשי את קולט אביטל והטיחה בה: "אז מה אם את ניצולת שואה?" ובהמשך קבעה "הנה ישראל הראשונה! פריבילגית! אשכנזית! השואה מבחינתך היא שואה של אשכנזים. אני פרסייה, ההורים שלי אכלו גונדי בטהרן. מה שאת עושה זה מתנשא ומדיר ואיום ונורא. זו שואה שלנו, לא רק שלך!".

קשה לדעת מאיפה להתחיל, ואולי אין צורך כבר להגיד כלום, כי זה מיותר. אחרי שהורים שכולים הפכו למטרה לגיטימית להפגנות, מגיעה השואה ומתפרקת מכוחה ומחד־פעמיותה. השימוש בשואה הוא לא אקסקלוסיבי לימין או לשמאל. ח"כ יאיר גולן התריע שהתהליכים שעוברת ישראל דומים לאלה שהתרחשו לפני השואה; סדי בן שטרית השווה את ראש הממשלה לצורר הנאצי; יאיר נתניהו אמר ש"גם הקיבוצים וגם הנאצים ניסו ליצור חברות מופת, ואנחנו יודעים איך זה נגמר".

חיפוש בגוגל אחר השוואות לשואת יהודי אירופה מוליד אין־ספור תוצאות, בייחוד מהזמן האחרון. כל דובר שטיעוניו אזלו שולף מיד את השואה. הפרה הקדושה נשחטה ועומדת מבותרת בכיכר העיר. כל צד נועץ בה סכינים, קורע עוד נתח, ומשתמש בה כבשלו. מבחינת דיסטל־אטבריאן אין זכויות יתר למי שניצל מהתופת. הוא מרואיין ברדיו, כמו כל אחד. כיום להרכין ראש בפני אב שכול או בת לניצולי שואה זה כבר לא עובר. שלא יחשבו שהם פריבילגיים. שיעמדו בתור כמו כולם.

הרעיון להשתמש בשכול ובשואה לצורך הוויכוח בין ימין ושמאל הוא רעיון גרוע של אנשים רעים משני הצדדים, שחושבים שהצדק הפוליטי שלהם חשוב כמו המדינה עצמה וזכר השואה. ומה יש כבר להגיד מול השכול והשואה? שום דבר. לפעמים צריך פשוט לשתוק.
בהפגנה בבלפור בשבוע שעבר הונף מגן דוד שפורק ונבנה מחדש בצורה של צלב קרס ועליו נכתבה המילה "תהליכים". מלבד לבוז לחוסר היצירתיות האינפנטילית, אנחנו נעשים קהים. הנאציות עוברת תהליך חילון. השואה הופכת מקדושה ליומיומית, רגילה, שגרתית, הכל מסביב נאצים והיטלר וצלבי קרס.

גלית דיסטל (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)גלית דיסטל (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

כל רעיון ההשוואה לשואה הוא אווילי, מניפולטיבי ומטופש. הרי אין אדם שפוי שחושב שמשהו בחיים שלנו קשור למחנות השמדה ולמחנות ריכוז. אין שום תהליך שיוביל אותנו לקברי אחים ולגטאות. גם המצב הקיצוני של חיינו, עם הגבלות תנועה וסגרים, הוא תותים בשמנת עם קרם פטיסייר ודובדבן מעל  לעומת העבר הנוראי.

אבל אנחנו לא רק מבזים את זכר השואה, אלא גם צבועים והיסטריים. אם מישהו בעולם רק יעז לגעת ברצח העם שלנו, לא נדע את נפשנו. צירים רשמיים של המדינה יפנו אליו בדרכים המקובלות והלא מקובלות, לנזוף בו ולהיעלב ציבורית ופומבית מ"מה למען השם הוא אומר" ו"איך היא מרשה לעצמה". רק לפני שבועיים אולצה מגישת ה־CNN כריסטיאן אמנפור להתנצל על ההשוואה שעשתה בין תקופת נשיאותו של דונלד טראמפ לליל הבדולח. היא התייחסה להתקפות של הנשיא על העובדות, הידע, ההיסטוריה והאמת. אבל למי אכפת. אל תגעי לנו בשואה, גברת. אפשר לחשוב שהשימוש שאנחנו עושים בה טהור יותר.

לפחות פעם היה המונח "יודונאצים", שטבע פרופ' ישעיהו ליבוביץ' לחיילי צה"ל, עוכר שלווה ומטריד. הוא היה כינוי גנאי עם הלחם מצמרר בין יהודי לנאצי, שלא נתן לאף ישראלי מנוח. אבל לפחות הוא היה בודד ויחיד. ולפחות קמה סערה. ולפחות נשמעו גינויים והזדעזעויות ברחבי המדינה. ליבוביץ' היה פרובוקטור שהכניס את האצבע לשטקר, אבל כולנו התחשמלנו.

לעומת זאת, היום השואה היא מוצר זול ויעיל שכל אחד יכול להשתמש בו ככל העולה על רוחו, בצורה חופשית וקלת דעת. אין בה שום ייחוד. הכל שואה. וכל החלטה פוליטית מזכירה משטרים אפלים. וכל משטר אפל הוא רק המשטר של היטלר. כאילו שכולנו למדנו רק שיעור אחד בהיסטוריה: הנאצים. רק למען הגיוון תשוו קצת לסטאלין. לביסמרק. לפרנקו. לצ'אושסקו. למובוטו ססה סקו. אז נכון, מובוטו הוא שם קצת פחות לוהט מהיטלר, אבל באמת שאיננו יכולים לשמוע את זה עוד.