תכף הקורונה חוגגת יום הולדת שנה, ומסביב קמה זעקה סביב ההחלטה להטיל עוצר לילי בחנוכה, שיהיה מעין פרומו לסגר שלישי. מעגל נוסף של עסקים קטנים יקרוס, צעירים ימשיכו להיות מובטלים, משפחות לא יחגגו, וקשישים יסבלו מעוד מנה של בדידות. אבל מדוע אנחנו מופתעים? איזה חלק לא היה צפוי וידוע מראש, ולמה בעצם זהו אופיו של ניהול הקורונה?
אולי התרגלנו, אבל משהו בהתנהלות פשוט נטול כל היגיון. הרי כבר תקופה ארוכה שברור וידוע שהמצב לא ישתנה עד האביב. אבל במקום להתנהל ביעילות, מתנהלים בתעמולה של יעילות מעושה. במקום להכין את הציבור לבאות כדי לא להפיל עליו עוד ״הפתעות״, מספרים לו שאוטוטו כולם מתחסנים, שהמענקים יכסו כל מחסור, שאף אחד לא באמת מובטל ושהכל בשליטה.
ועדת הקורונה מתכנסת שוב ושוב כדי לנהל את אותם הדיונים. כן או לא לפתוח קניונים, חדרי כושר ומסעדות, מי יותר מסכן, מי פחות צריך. מצד אחד מדרגים יישובים על פי תוכנית הרמזור, מצד שני לא עושים סגרים דיפרנציאליים. מצד אחד דורשים ממי שבא במגע עם חולה להיכנס לבידוד, ומצד שני הכניסה לגבולות הארץ לא מותנית בבדיקה, ושיעור מסוים מהנכנסים לארץ הם חולים. גם המורים מגיעים לעבודה כרגיל בלי שמחייבים אותם להיבדק, וכאילו לא היה לנו זמן להתארגן - מפה לשם עברה שנה ואנחנו ממשיכים להתנהל בדיוק כפי שהתנהלנו בהתחלה.
תהליך קבלת ההחלטות שבור וקלוקל. כך גם נראית ההזרמה החלקית של הכספים, שהובטחו לציבור ולעמותות השונות שעומדות על סף פשיטת רגל. כך גם נראה התקציב, התקציב שאין. הקורונה חשפה את הסיאוב הפוליטי והציבורי במלוא תפארתו החלודה: ההחלטות מסורבלות כמו תהליך קבלתן, פעמים רבות רק מעמידים פנים שהתקבלה החלטה כדי להימנע מביקורת, וגם כשההחלטות כבר מתקבלות, קשה מאוד ליישם אותן.
מבחינה תקשורתית - מקדשים את הבלבול הציבורי. הרי אם היו רוצים לעשות סדר, היו אומרים לציבור כבר ביוני: אזרחים יקרים, אנחנו במצב החירום עד להגעת החיסונים, וקחו בחשבון שהשנה אין חגים. תפנימו, תתארגנו ככל יכולתכם, ואנחנו ננסה לסייע בצליחת המערך הבעייתי הזה.
היה אפשר להחליט מהו סדר העדיפויות הלאומי. אם הייתה הסכמה שהחינוך הוא הסעיף החשוב ביותר, כל שאר הסעיפים היו צריכים לתפוס את המקום השני. המשמעות הייתה שיש עסקים שלא ייפתחו עד להודעה חדשה, וצריך לתקצב את הפיצוי שהם יקבלו בהתאם. שמכינים תוכנית ברורה למובטלים שלא יחזרו לעבוד עד שיגיעו מסות החיסונים, ואולי גם לאחריהם.
אפשר היה להכניס סדר מסוים בתוך אי־הוודאות, אבל הבלבול משרת את המשך הניהול הכאוטי, את שימור הסיאוב, את הדיפת הביקורת בטענות פופוליסטיות שבהשוואה למדינות אחרות מצבנו נפלא. אחרת חס וחלילה עוד מישהו יודה שנעשתה שגיאה שטעונה תיקון, וזה יזיק לתעמולה.
אווירת הבחירות התמידית היא מחלה קשה יותר מהקורונה, משום שהיא דורשת מראית עין שתחתיה רובצת התנהלות לא עניינית. אנחנו חווים התשה שיטתית תוך תעמולה שמחרפנת את כל המגזרים, שפורקים את תסכולם בכך שהם מאשימים זה את זה. הרי גם עם המגזרים ניתן היה להתנהל אחרת - אלה שרוצים לקחת אחריות על אי־ציות קולקטיבי לכללי הקורונה, היו יכולים לעשות זאת לו התחייבו להישאר סגורים בתוך יישוביהם. אבל כמו שלא מתנהלים עם סדר עדיפויות לאומי, גם לא לוקחים אחריות על הבחירות המגזריות. כך נתקענו בלופ שידורים חוזרים של תעמולה במקום פתרונות. אולי הגיע הזמן לשנות את זה?